רחוב האגס 1
New member
אני רוצה לשתף אתכם במשהו מעט שונה
קודם כל - אקדים ואומר, ששבסיפור הזה יש פרטים שעלולים בקלות להיות מזוהים עם הגיבורים, ולכן אם אנסה לטשטש מעט פרטים, זה עלול לסרבל את הסיפור: לפי מספר שבועות שם קץ לחייו בן של חברים של ההורים שלי, הוא היה קטן ממני בשנה, הכרתי אותו מאז שאני זוכר את עצמי ולאורך כל הילדות. מותו העלה אצלי זכרונות מהילדות, וכשסיפרתי לאחרים עליו ועל הילדות שלנו, סיפרתי את זה מפרספקטיבה שפתאום נשמעה לי מלומדת יותר מתמיד: גם אבא שלי, המנוח, וגם אבא שלו, יבדל"א, היו אנשי רוח אינטלקטואלים ומשכילים, והאוירה הזאת מאוד שהפיעה על הילדות של כל אחד מאיתנו. אוירה נורא מחייבת, תחושה שאתה תמיד-תמיד חייב לענות על ציפיות גדולות (גם כשלא תמיד היית יודע מה הן) וידיעה כללית, לרוב בתת-מודע, שאתה חייב להיות חכם, צודק, מבריק ותמיד יותר מעורר הערכה מכולם. את התובנה הזאת גיבשתי כבר לפני שנים, כשאבא שלי היה חולה וכשהוא כבר לא היה בחיים. המחשבות על זה חזרו לי פתאום בשבועות האחרונים, בעקבות מותו של אותו בן-חברים. בשבוע שעבר הייתי באירוע לזכרו, שיזמו חברים שלו. אני הייתי בין הדוברים הראשונים, ותיארתי בצורה תמציתית למדי את הזוית הזאת של לגדול במשפחת משכילים / אינטלקטואליים. כמעט כל הדוברים שאחרי הזכירו את מה שאמרתי ואישרו שהם ראו את זה עליו ושזה מתחבר להם עם דברים שהם זוכרים. כמובן - אבא שלי לא היה צריך להסתיר את השכלתו כדי לאפשר לי ילדות יותר נוחה, להיפך, זה יכול להיות יתרון. אבל כשיהיו לי ילדים, אני מאוד-מאוד אשתדל לקחת את הניסיון הזה שלי ואם לא להפוך אותו ליתרון - לפחות למנוע ממנו להפוך לחיסרון.
קודם כל - אקדים ואומר, ששבסיפור הזה יש פרטים שעלולים בקלות להיות מזוהים עם הגיבורים, ולכן אם אנסה לטשטש מעט פרטים, זה עלול לסרבל את הסיפור: לפי מספר שבועות שם קץ לחייו בן של חברים של ההורים שלי, הוא היה קטן ממני בשנה, הכרתי אותו מאז שאני זוכר את עצמי ולאורך כל הילדות. מותו העלה אצלי זכרונות מהילדות, וכשסיפרתי לאחרים עליו ועל הילדות שלנו, סיפרתי את זה מפרספקטיבה שפתאום נשמעה לי מלומדת יותר מתמיד: גם אבא שלי, המנוח, וגם אבא שלו, יבדל"א, היו אנשי רוח אינטלקטואלים ומשכילים, והאוירה הזאת מאוד שהפיעה על הילדות של כל אחד מאיתנו. אוירה נורא מחייבת, תחושה שאתה תמיד-תמיד חייב לענות על ציפיות גדולות (גם כשלא תמיד היית יודע מה הן) וידיעה כללית, לרוב בתת-מודע, שאתה חייב להיות חכם, צודק, מבריק ותמיד יותר מעורר הערכה מכולם. את התובנה הזאת גיבשתי כבר לפני שנים, כשאבא שלי היה חולה וכשהוא כבר לא היה בחיים. המחשבות על זה חזרו לי פתאום בשבועות האחרונים, בעקבות מותו של אותו בן-חברים. בשבוע שעבר הייתי באירוע לזכרו, שיזמו חברים שלו. אני הייתי בין הדוברים הראשונים, ותיארתי בצורה תמציתית למדי את הזוית הזאת של לגדול במשפחת משכילים / אינטלקטואליים. כמעט כל הדוברים שאחרי הזכירו את מה שאמרתי ואישרו שהם ראו את זה עליו ושזה מתחבר להם עם דברים שהם זוכרים. כמובן - אבא שלי לא היה צריך להסתיר את השכלתו כדי לאפשר לי ילדות יותר נוחה, להיפך, זה יכול להיות יתרון. אבל כשיהיו לי ילדים, אני מאוד-מאוד אשתדל לקחת את הניסיון הזה שלי ואם לא להפוך אותו ליתרון - לפחות למנוע ממנו להפוך לחיסרון.
