איזה ערב מרגש היה לי היום. מהול בעצב ושמחה.
היום סבתא שלי בת 89. היא מרגישה כ"כ לא טוב. לא ראינו אותה כבר המון זמן כי היא אמרה שקשה לה ואין לה כוח אפילו לחייך. שבוע שעבר אמרתי לה שליום ההולדת שלה אנחנו נבוא. כי בין אם נבוא ובין אם לא - קשה לה. אז לפחות שיהיה לה גם קצת שמחה... אז אחה"צ נסעתי עם הגדולה לאיזו פעילות שלה. הורדתי אותה שם והלכתי לקנות לסבתא שלי פרחים, ואז חשבתי שיהיה ממש יפה אם כל ילד יכנס עם מתנה קטנה. אז קניתי בנוסף לזר פרחים, ורד אחד אדום כהה מדהים, שוקולד ובלון הליום בצורת לב. התקשרתי לאמא שלי, אמרתי לה שכשהיא מגיעה שתגיד לי לפני שהיא עולה - אני אקח את הבן והקטנה כדי שניכנס כולנו (אני והילדים) יחד. לקחתי אותם והלכנו לאסוף את הגדולה ואז באנו לסבתא שלי. אמא שלי פתחה את הדלת ואז הם נכנסו כל אחד בתורו. בהתחלה הגדולה נכנסה, עם הורד האחד. נתנה לה חיבוק, נשיקה, בירכה אותה ביום הולדת שמח והקריאה לה את הברכה שהיא הכינה לה. סבתא שלי כ"כ התרגשה, וחשבה שרק הגדולה הגיעה. ואז הבן נכנס, עם הבלון. אותו סיפור (חיבוק, נשיקה, מזל טוב...) ואז הקטנה נכנסה, עם השוקולד. כנ"ל. ואז אני נכנסתי, עם זר ענקי מהמם ביופיו. היא פשוט התחילה לבכות מרוב התרגשות, וראו עליה שקשה לה לנשום, אבל היא מנסה לשדר "עסקים כרגיל", אז היא ניסתה לחייך, אבל המבט המבוהל שלה אמר הכל - היא פשוט לא הצליחה לנשום! לקח לה כמה דקות לחזור לעצמה. הזמנו פיצות וגלידה. אמא שלי הביאה עוגות. ואחרי שגמרנו את הפיצות, הכנתי לה צלחת עם חתיכת עוגת גבינה, חתיכת עוגת פרג, תותים וגלידה. נעצתי זיקוק בעוגה וככה באתי אליה עם הילדים לסלון ושרנו לה "היום יום הולדת...." - שוב היא התחילה לבכות... זה היה כ"כ מרגש. ויחד עם זאת - לא יכולתי שלא לחשוב שיכול להיות שזו הפעם האחרונה שאני חוגגת לסבתא שלי יום הולדת. אני כותבת את זה ונחנקת מהדמעות. אני כ"כ אוהבת אותה. היא האדם הכי יקר לי עלי אדמות. אני שמחה שהצלחתי לרגש אותה כ"כ היום. זה היה חשוב. מאחלת לכולכן בריאות, אושר והנאה מהחיים! זה מה שחשוב בסופו של דבר.