אני דווקא לא ממש
אני חושבת שבאינטרטר אני לא פתוחה את הדברים הכי כמוסים ואישיים שלי, כאבים שמחות אהבות... אני יכולה לספר לנערה אחת, אולי ל2 או 3, כשבעצם יש רק אחת שאני הכי מעדיפה לספר לה הכל (אבל הכל כולל הכל) וב-מ-ק-ר-ה [או שלא במקרה...] זאת גם החברה הכי טובה שלי... ואם אתם שואלים מי שאר האנשים- אז לא, זה לא ההורים שלי. הרבה נערים/ות בגילי ששמעתי אותם מדברים על זה, אמרו שהם בעדיפות ראשונה ילכו להורים, ובפניהם הם ישפכו את כל הלב שלהם. אבל אצלי זה לא כך- זו או החברה הכי טובה או הבת דודה-ולא בגלל קרבת הדם-אלא בגלל שאנחנו חברות שמשהו מאוד חזק מקשר בינינו. סיפרתי להרבה אנשים הרבה פרטים אישיים מהחיים שלי - אבל לא עם רגשות מעורבים. זאת אומרת, שאם סיפרתי על מקרה שקרה לי או למישהו/י קרוב/ה אז נתנתי רק עובדות יבשות, בלי הרבה דעות ורגשות שלי. כך שהרבה פרטים שאני יכולה להחשיב אותם כחשובים בחיים שלי אתם יכולים לדעת, אבל בשבילי זה עדיין לא נקרא להיות פתוחה כי לא מעורבים בזה רגשות או צחוק או בכי. אחת הסיבות שאני לא רוצה להפתח באינטרטר היא בדיוק ההפך ממה שאמרו מקודם - מקודם אמרתם שהאדם לא מכיר אתכם ןלכן לא ילך/ לא יהיה לו למי ללכת לספר, אז זהו שאצלי האנשים שאני נפתחת בפניהם חייבים להיות אנשים שאני מאוד בוטחת בהם, שבחיים לא הלכו ולא ילכו ויספרו או ידברו על זה עם אחרים. אני צריכה שזה יהיה הדדי-גם הוא יספר לי דברים, שנבטח אחד בשני, שנכיר (אם היא מסתכלת עלי, אז היא יודעת שאני שמחה או עצובה) אחת את השניה, שיהיה קשר מספיק חזק כדי שאני אוכל לספר, בגלל שאני לא נפתחת בקלות בכלל, ואני בכלל לא מסוג האנשים שילכו לפסיכיאטר שהוא אדם זר לחלוטין ויעזרו בו כשצריך.
