אני משתגעת האם זה רק אצלינו?א

[ים אבן]

אני משתגעת../images/Emo178.gif האם זה רק אצלינו?א

אני משתתפת לא פעילה בפורום ועל כן אולי לא ממש מוכרת. הייתי שמחה להשתתף באופן יותר פעיל לו רק הייתי מוצאת את הזמן לכך.... איך? איך אתן עושות זאת? בנותי החמודות בנות חצי שנה ויש לי את הרושם שהן מפונקות וקוטריות. חמותי טוענת [וכנראה בצדק] שאולי אנו זמינים יתר על המידה: הבנות רק מצייצות ואנחנו כבר לידן. ניסינו לחדול מכך ולספור את הדקות [שלא לומר שניות] ולהמתין שהקיטור הופך לבכי - אבל זה לא עזר. הן כל הזמן צריכות צוות הוואי ובידור לידן. תמיד יש להן סיבות לבכות: בהתחלה זה היה גזים, אחר כך תיסכול שלא מגיעות למשחקים, וכעת אצל אחת זה התחסכול שזוחלת אחורה במקום קדימה, השיניים [שהחלו] ואצל האחרת- זו שכבר זוחלת - הבכי הוא על שטויות לא ברורות. הן בוכות כשרוצות לישון ולא מצליחות, בוכות כשמשועממות, בוכות ובוכות ובוכות ואני פשוט מותשת. יש את רגעי הכייף וההנאה כשאני מקריאה סיפור או כשהן צוחקות ומשחקות עם עצמן אבל בכל מקום שאני הולכת אליו איתן - הן תמיד הכי בכיניות. אני מסתכלת בקנאה על כל אותם הורים שיושבים בנחת בבתי קפה כשילדיהם בעגלות, אני מסתכלת בקנאה בחברים עם ילדים בגילן - שמנהלים אורח חיים שפוי מבלי שהפעוטות הקטנים יתזזו אותם כל הזמן. האם זה רק אצלי? האם זה בגלל שמדובר בתאומים?

 

[שרון א פ ר י ק ה]

שלום לך!

קראתי את דברייך ואני יכולה להבין את הקושי הרב. חשוב שתזכרי שזו תקופה שתעבור, נכון שכרגע הכל נראה קשה, ובלתי אפשרי, אבל לכל דבר יש סוף, וגם הסוף של התקופה הזו יגיע. לגבי בנותייך- יכול להיות שהן יותר בכייניות מילדים אחרים. כל ילד והאופי שלו. יש ילדים שקטים ורגועים ויש כאלה מה"זן" השני. אני לא מסכימה עם הסברה שלך שבנותייך "מפונקות וקוטריות". הן רק בנות חצי שנה ובכי זו הדרך שלהן לתקשר עם העולם, זו הדרך שלהן לספק את צרכיהן. גם אצלנו נעם היתה בכיינית יותר. שי היתה יכולה להיות רגועה במשך שעות ואילו נעם תמיד היתה פחות רגועה. לא חושבת שזה עניין של פינוק, זה אופי, זו דרך התבטאות. אני בניגוד לחמותך חושבת שזה בסדר גמור שאתם זמינים לבנות, זה בסדר שהבכי שלהן נענה מיד, זה בסדר שאתן שם עבורן תמיד שצריך. לא חושבת שילד בגיל כזה צריך להתחיל ל"חנך". ילד צריך לקבל את הביטחון שהוריו תמיד שם עבורו. לגבי הקנאה שלך במשפחות אחרות- מכירה את המשפט "הדשא של השכן ירוק יותר"...תמיד הרי נראה שהילדים של אחרים הכי שקטים, הכי נעימים, והכי "קלים". לא כל מה שנראה הוא אכן נכון. גם זמנך יגיע לשבת בשקט בבית קפה. אז הבנות שלך דורשות קצת יותר תשומת לב- זה בסדר, זה לגטימי, אפשרי להן זאת. נסי לחשוב גם למה הבכי שלהן מציק לך כל כך? נסי להרגע קודם את שאת לצידן- הרי ידוע שהלחץ שלנו וחוסר הנינוחות שלנו מקרין היישר אליהן. מאחלת לך לעבור את התקופה הזו ברוגע. שולחת המון כוחות!

 

[ים אבן]

|עאיך הדשא של השכן נהיה כל כך ירוק?

היי שרו קודם כל תודה על המענה שלך, הייתי שמחה לעוד תשובות מחברות נוספות בפורום. אני בטוחה שאוכל לההיעזר בכן. ובכן, אנחנו משכיבים את הבנות לישון במיטותיהן בסביבות 19:30 גג 20:00, ואין להן בעיה להירדם. העניין הוא שבערך 22:00 ועד 6:00 כשהן מתעוררות סופית, הן מעירות אותנו כ 7-10 פעמים כל אחת. בחישוב מהיר ופשוט זה כ 14 - 20 פעם שאנחנו קמים בלילה. ולא רק כדי להאכילן אלא בעיקר כי נפל מוצץ, כי התעוררו ולא נרדמות, כי נתקעו בסורגי המיטה או סתם מתוך כוחו של הרגל [לבכות]. במשך היום הן ישנות בסביבות 8:00 כשעה ואחר כך בסביבות 12:00 כשעה ואחר כך בין שתיים לארבע , נשמע נוח? העניין הוא שבכל פעם שהן רוצות להירדם אז הן בתורנות של "בואו ננג'ס לאמא עד שלא יהיה לי ולה כוח". כל פעם אחת אחרת מיללת. התוצאה היא שכל הזמן יש בכי בבית. די! מה עושים?

 

[שגית של אiרלי]

אני אנסה לענות,

קודם כל לגבי הלילה, זה טבעי שהן מתעוררות , אבל כל עוד זה לא על מנת לאכול , לדעתי,פשוט לגשת לתת את המוצץ, ליטוף אחד וללכת. לא להרים אותן, ולא לדבר איתן. לדעתי תנסי להגדיל במשך היום את המרווח בין שינה לשינה. ואני אסביר: אצלנו הן היו קמות טיפה יותר מאוחר ונרדמות לחצי שעה בערך ב- 11:00 ואז ב- 12:30 נתנו להן צהריים ושינה עד 15:00 בשעה 18:30 שנת לילה. אם הן קמות ב- 06:00 תנסי למשוך את השינה של 08:00 עוד קצת ואז שישנו שנת צהריים בערך ב- 13:00. מקווה שהייתי ברורה מספיק. בכל מקרה זו באמת רק תקופה טיפה יותר קשה עד שסדר היום שלהן הופך קבוע ואז הכל מסתדר בהצלחה

 

[tamara5]

אני אגיד לך מה אני חושבת

ראשית - כן, בבית של תאומים יש יותר בכי מאשר בבית עם ילד יחיד (לא מפליא, נכון ?

).ואני חושבת שזה נותן את ההרגשה ש"כל הזמן בוכים פה". ועובדתית - זה נכון. זה תפקידם של ילדים (בין היתר). ובבית עם תאומים - (כמעט) תמיד יהיה מי שיילל, יבכה, יקטר. אם היה ילד אחד - הוא בודאי גם היה עושה זאת, אבל היו לפחות כמה רגעי שקט. דבר שכמעט לא קיים עם תאומים. שנית, אני חושבת שתאומים גם מאוד משפיעים אחד על השני. הם מאוד מהר לומדים אחד מהשני באילו התנהגויות ניתן לתמרן את ההורים. אצלנו למשל יש עכשיו תקופה סיוטית של שיניים אצל אחת

. מטבע הדברים היא יותר נודניקית, רוצה ידיים, ואומללה. אבל מה ? גם השניה למדה שעם קצת צרחות ויללות מקבלים פה יחס, והיא מהר מאוד נכנסה לעניינים.

בקיצור, אני לא ממליצה לקפוץ לכל ציוץ (למרות שגם אנחנו היינו כך...

). אני חושבת שכן צריך לאפשר לילד/לתינוק "תסכול במידה". לפעמים הוא מצליח להרגיע את עצמו וזה מצויין. במשך הזמן למדנו להבחין בין בכי של כאב/רעב/עייפות או כל צורך פיזי אחר ולספק אותו, לבין בכי של תסכול/שעמום/כאב ולבין סתם קיטור מעצבן. ההבחנה הזאת עזרה לנו לדעת אל מה להתייחס מיד, ומתי ניתן לדחות את ההתייחסות (למשל, קיטור לא זוכה להתייחסות מיידית). מיתרונות וחסרונות התאומוּת...