יש לי הרבה מה לומר לך...
ומכיון שאתה עושה רושם יותר קשוב מהפטיש, אני אזכה אותך בתשובה רצינית ומפורטת. אני מסכים איתך שמבחינה כמותית, האוכלוסיה החד-מינית היא מיעוט. בדיוק כמו ג'ינג'ים, שמאליים, מרכיבי משקפיים, כחולי עיניים ועוד כהנה וכהנה מיעוטים (שלהבדיל מהאוכלוסיה החד מינית אינם סובלים מדיכוי ואפליה על רקע היותם מיעוט). אני לא מסכים איתך שהאוכלוסיה החד-מינית היא 'סטיה מדרך הטבע'. הומואים ולסביות נוצרו באותו 'טבע' עצמו כמו כל שאר בני האדם, אלה ששייכים למיעוטים אחרים כלשהם, ואלה ששייכים לרוב (אגב, מבחינה סטטיסטית, כמעט כל אחד שייך מבחינה מסויימת אחרת למיעוט כלשהו). הטבע יצר את כולם. לעומת זאת ההגדרה של מהי 'דרך הטבע', של מהו 'נורמלי', ומשפטים כמו 'זכר ונקבה ברא אותם' ו'דרך גבר בעלמה' - כל אלה הם מסורות שהאנושות קבעה או ניסחה. אלה אינן אקסיומות. הם לא קביעה של הטבע. אז אנחנו אולי 'סוטים' (אני מעדיף 'שונים') ממה שניסחו לעצמם בני אדם מסויימים לאורך ההסטוריה, אבל לא ממה שיצר הטבע, שאנחנו חלק ממנו. אתה, בדבריך, ייחסת ל'טבע' תכונות אנושיות ("כפי שהתכוון הטבע...") - ה'טבע' לא מתכוון, אלא יוצר, וכל מה שנוצר בטבע הוא טבעי. אני עובר לשלב הבא - כל מה שקבעו אנשים, ניתן לערעור ולשינוי. לדוגמא: פעם הכריחו את המיעוט של הכותבים ביד שמאל לכתוב ביד ימין (אני מכיר מישהו ממשפחתי שכשהיה ילד קטן קשרו את יד שמאל שלו כדי שיכתוב בימין). היום זה נשמע מצחיק ובלתי מתקבל על הדעת. זו דוגמא של מוסכמה חברתית (שהיתה כרוכה בדיכוי של מיעוט) שהשתנתה עם השנים ונעלמה מן העולם. דוגמא נוספת קשורה ממש לעניננו: עד שנות השבעים הומוסקסואליות נחשבה מחלת נפש ונכללה במגדיר מחלות הנפש האמריקאי. בעקבות תהליך של מחקר (ומאבק של המיעוט החד מיני בארה"ב) הוצאה ההומוסקסואליות מהספר הנ"ל ואינה נחשבת יותר על ידי הקהילה הרפואית כמחלת נפש. אני טוען שאין שום סיבה, שהיחס למיעוט החד מיני בקרב הציבור הכללי, לא ישתנה בדיוק כפי שהשתנה למיעוט הכותבים ביד שמאל למשל (וכפי שהוא צריך להשתנות כלפי המיעוט הג'ינג'י, למשל, שעדיין סובל מפעם לפעם מהצקות בגני הילדים ובבתי הספר - אם כי ההשוואה מעט בעייתית, שכן המיעוט החד מיני סובל הרבה יותר דיכוי ואפליה מאשר הצקות קלות פה ושם). בקיצור, המסר הוא, שיש באוכלוסיה הכללית אין ספור מיעוטים שונים. לכולם מגיעות זכויות שוות ויחס שווה. מיעוטים רבים אינם עולים בכלל לכותרות ואילו אחרים, משום מה, לא יורדים מהן. עכשיו נשאלת השאלה למה כל כך הרבה אנשים משקיעים זמן ואנרגיה בהתעסקות במיעוט החד-מיני דווקא, למה זה כל כך מפריע לאנשים. למה מיעוטים אחרים (כמו הכותבים ביד שמאל או הג'ינג'ים) חיים את חייהם כמובן מאליו, ואילו אנחנו צריכים להאבק נגד דיכוי ואפליה בלתי נסבלים. התשובה נעוצה בראש ובראשונה, לדעתי, בדת. אך יחד עם זאת גם חילונים רבים, משום מה, מוטרדים מאד מזה שיש אנשים שנמשכים לבני מינם -לא ברור לי מה אכפת להם ומה זה עניינם, אבל ככה זה. אתה אומר ש "יחסים הומוסקסואליים פוגעים ברגשות חלק גדול מהציבור ומעוררים דחיה ושאט נפש" - אין לי אלא להציע לאנשים אלה לעסוק בעיניניהם הפרטיים ולא בעניניהם של אחרים. יחד עם זאת, העובדה שזה לא נעים לחלק מהציבור, לא גורעת מזכותנו לשוויון. אנחנו ככל האזרחים. מאחר וזה המצב, אין לנו ברירה אלא להאבק נגד הדיכוי והאפליה. מיעוטים רבים נאבקו (השחורים באמריקה, נשים בכל רחבי העולם וכו') וממשיכים להאבק. מאבקים, מטבעם, אינם נעשים בצנעה, אלא בהפגנות... וכך גם המאבק שלנו. כמו מיעוטים אחרים שנאבקים, כך גם אנו גאים על השגינו. הגאווה היא לא על היותנו הומואים ולסביות - זו עובדה שאין בה עניין לגאווה או בושה, פשוט עובדה. הגאווה היא על כך שיש לנו הכח להאבק ועל ההשגים שאנו משיגים בזכות המאבק. יש עוד המון מה לומר...אבל נסתפק בזה בשלב זה.
