"אני לא מאשימה אתכם"
אני לא מאשימה אתכם, אבל אני פתאום נזכרת. איך הייתי ילדה, ילדה קטנה שחוזרת מהגן, ילדה בת 4 או 5. אני זוכרת איך אהבתי לשיר. באה הביתה, שוכבת על המיטה ומדמיינת, ושרה שירים ששמעתי בגן, איזו שמחה הייתי ללמוד שיר חדש. ואני זוכרת, אני לא שוכחת איך צחקתם עלי ואמרתם לי להפסיק לשיר, אני כל כך התביישתי, ושתקתי. אמא כעסה עליכם, אמא תמיד ביקשה ממני לשיר, אבל אני התביישתי. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך הייתי עומדת מול המראה בחדר של אמא, וסוגרת את הדלת, כדי שלא תשמעו ולא תראו והייתי שרה מול המראה, את השירים שלמדתי בגן עם התנועות המקבילות לשיר שלימדו אותנו. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך במשך שנים הייתי בטוחה שיום אחד אני אפתיע ואראה לכולם איזה יפה אני שרה, יום אחד כשאני אהיה גדולה ויהיה לי את האומץ. ועד אז, הייתי יושבת בבית ושרה מול המראה, שרה בקולי קולות, עד שמישהו הגיע ואז הייתי שותקת. אף פעם לא שרה על יד אנשים. וכמה רציתי ללכת למקהלה של בית ספר אבל שתקתי. ושרתי לעצמי, בשירותים של בית ספר בלי שאף אחד ישמע. אבל אני לא מאשימה אתכם, כי גם אני אמרתי לרון שישתוק כשהוא התחיל לשיר. גם הוא לא שר עכשיו, כנראה זה בגנים. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני פתאום נזכרת. איך הייתי ילדה, ילדה קטנה שחוזרת מבית הספר היסודי. סוגרת את הדלת ומוציאה את הברביות שלי מהמחבוא, ומדמיינת ומשחקת. ואני זוכרת, אני לא שוכחת איך התחבאתם מאחורי הדלת וצחקתם עלי ברגע שהברביות שלי התנשקו. אני כל כך התביישתי, והייתי בטוחה שמה שאני עושה זה לא טוב, שאני לא אמורה לשחק ככה, שאני לא אמורה לשחק בכלל. אבל כל כך אהבתי את הברביות. אז תמיד הייתי מתחבאת ממכם, ומשחקת בשקט, שלא תשמעו. ומכינה לי בראש תוכנית פעולה למקרה שלפתע תכנסו. ואני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך במשך שנים הביטחון העצמי שלי היה ירוד. והאנשים אמרו "ביישנית". אני לא מאשימה אתכם בכלל, אבל אני מרגישה רע. מרגישה סגורה ומופנמת, אתם יודעים? אני אף פעם לא מספרת מה אני מרגישה, אני תמיד שותקת, פוחדת לשתף, פוחדת שיראו אותי בוכה, פוחדת שיראו אותי שרה, פוחדת שיראו אותי מרגישה. ואני לא מאשימה אתכם, אני אוהבת אתכם, ואולי זה בכלל לא קשור אליכם, אולי זה הכל בי, וזה גם בכם. אני מרגישה שזה גם בכם. זה בנו. ולי כבר נמאס, אני רוצה לחשוף, אני לא רוצה להתבייש. אני רוצה להוציא את הברביות שלי מהמחבוא שהיה לי, ואני רוצה לשחק בהם ושלא יהיה לי אכפת שתראו. ואני רוצה להדליק את המוזיקה ולשיר בקולי קולות, אפילו כשאתם בחדר. ואני כל כך רוצה לדבר, על מה שאני מרגישה. בלי לפחד שאולי יצחקו עלי, ויגידו לי שאני מטומטמת. בלי לפחד שלא ירצו להקשיב לי, ויחשבו שאני סתם, סתם אחת לא חשובה במיוחד, שיחשבו שאני כמו שאני נותנת לעצמי להרגיש. רוצה להפסיק להרגיש כלום. באמת שאני לא מאשימה אתכם, הייתם רק בורג קטן בראש שלי, אותו ראש שגרם לי להיות מי שאני היום, רק תרמתם לזה, אבל לא עשיתם את זה, זה הכל אני.
אני לא מאשימה אתכם, אבל אני פתאום נזכרת. איך הייתי ילדה, ילדה קטנה שחוזרת מהגן, ילדה בת 4 או 5. אני זוכרת איך אהבתי לשיר. באה הביתה, שוכבת על המיטה ומדמיינת, ושרה שירים ששמעתי בגן, איזו שמחה הייתי ללמוד שיר חדש. ואני זוכרת, אני לא שוכחת איך צחקתם עלי ואמרתם לי להפסיק לשיר, אני כל כך התביישתי, ושתקתי. אמא כעסה עליכם, אמא תמיד ביקשה ממני לשיר, אבל אני התביישתי. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך הייתי עומדת מול המראה בחדר של אמא, וסוגרת את הדלת, כדי שלא תשמעו ולא תראו והייתי שרה מול המראה, את השירים שלמדתי בגן עם התנועות המקבילות לשיר שלימדו אותנו. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך במשך שנים הייתי בטוחה שיום אחד אני אפתיע ואראה לכולם איזה יפה אני שרה, יום אחד כשאני אהיה גדולה ויהיה לי את האומץ. ועד אז, הייתי יושבת בבית ושרה מול המראה, שרה בקולי קולות, עד שמישהו הגיע ואז הייתי שותקת. אף פעם לא שרה על יד אנשים. וכמה רציתי ללכת למקהלה של בית ספר אבל שתקתי. ושרתי לעצמי, בשירותים של בית ספר בלי שאף אחד ישמע. אבל אני לא מאשימה אתכם, כי גם אני אמרתי לרון שישתוק כשהוא התחיל לשיר. גם הוא לא שר עכשיו, כנראה זה בגנים. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני פתאום נזכרת. איך הייתי ילדה, ילדה קטנה שחוזרת מבית הספר היסודי. סוגרת את הדלת ומוציאה את הברביות שלי מהמחבוא, ומדמיינת ומשחקת. ואני זוכרת, אני לא שוכחת איך התחבאתם מאחורי הדלת וצחקתם עלי ברגע שהברביות שלי התנשקו. אני כל כך התביישתי, והייתי בטוחה שמה שאני עושה זה לא טוב, שאני לא אמורה לשחק ככה, שאני לא אמורה לשחק בכלל. אבל כל כך אהבתי את הברביות. אז תמיד הייתי מתחבאת ממכם, ומשחקת בשקט, שלא תשמעו. ומכינה לי בראש תוכנית פעולה למקרה שלפתע תכנסו. ואני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך במשך שנים הביטחון העצמי שלי היה ירוד. והאנשים אמרו "ביישנית". אני לא מאשימה אתכם בכלל, אבל אני מרגישה רע. מרגישה סגורה ומופנמת, אתם יודעים? אני אף פעם לא מספרת מה אני מרגישה, אני תמיד שותקת, פוחדת לשתף, פוחדת שיראו אותי בוכה, פוחדת שיראו אותי שרה, פוחדת שיראו אותי מרגישה. ואני לא מאשימה אתכם, אני אוהבת אתכם, ואולי זה בכלל לא קשור אליכם, אולי זה הכל בי, וזה גם בכם. אני מרגישה שזה גם בכם. זה בנו. ולי כבר נמאס, אני רוצה לחשוף, אני לא רוצה להתבייש. אני רוצה להוציא את הברביות שלי מהמחבוא שהיה לי, ואני רוצה לשחק בהם ושלא יהיה לי אכפת שתראו. ואני רוצה להדליק את המוזיקה ולשיר בקולי קולות, אפילו כשאתם בחדר. ואני כל כך רוצה לדבר, על מה שאני מרגישה. בלי לפחד שאולי יצחקו עלי, ויגידו לי שאני מטומטמת. בלי לפחד שלא ירצו להקשיב לי, ויחשבו שאני סתם, סתם אחת לא חשובה במיוחד, שיחשבו שאני כמו שאני נותנת לעצמי להרגיש. רוצה להפסיק להרגיש כלום. באמת שאני לא מאשימה אתכם, הייתם רק בורג קטן בראש שלי, אותו ראש שגרם לי להיות מי שאני היום, רק תרמתם לזה, אבל לא עשיתם את זה, זה הכל אני.