"אני לא מאשימה אתכם"

SadClown

New member
"אני לא מאשימה אתכם"

אני לא מאשימה אתכם, אבל אני פתאום נזכרת. איך הייתי ילדה, ילדה קטנה שחוזרת מהגן, ילדה בת 4 או 5. אני זוכרת איך אהבתי לשיר. באה הביתה, שוכבת על המיטה ומדמיינת, ושרה שירים ששמעתי בגן, איזו שמחה הייתי ללמוד שיר חדש. ואני זוכרת, אני לא שוכחת איך צחקתם עלי ואמרתם לי להפסיק לשיר, אני כל כך התביישתי, ושתקתי. אמא כעסה עליכם, אמא תמיד ביקשה ממני לשיר, אבל אני התביישתי. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך הייתי עומדת מול המראה בחדר של אמא, וסוגרת את הדלת, כדי שלא תשמעו ולא תראו והייתי שרה מול המראה, את השירים שלמדתי בגן עם התנועות המקבילות לשיר שלימדו אותנו. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך במשך שנים הייתי בטוחה שיום אחד אני אפתיע ואראה לכולם איזה יפה אני שרה, יום אחד כשאני אהיה גדולה ויהיה לי את האומץ. ועד אז, הייתי יושבת בבית ושרה מול המראה, שרה בקולי קולות, עד שמישהו הגיע ואז הייתי שותקת. אף פעם לא שרה על יד אנשים. וכמה רציתי ללכת למקהלה של בית ספר אבל שתקתי. ושרתי לעצמי, בשירותים של בית ספר בלי שאף אחד ישמע. אבל אני לא מאשימה אתכם, כי גם אני אמרתי לרון שישתוק כשהוא התחיל לשיר. גם הוא לא שר עכשיו, כנראה זה בגנים. אני לא מאשימה אתכם, אבל אני פתאום נזכרת. איך הייתי ילדה, ילדה קטנה שחוזרת מבית הספר היסודי. סוגרת את הדלת ומוציאה את הברביות שלי מהמחבוא, ומדמיינת ומשחקת. ואני זוכרת, אני לא שוכחת איך התחבאתם מאחורי הדלת וצחקתם עלי ברגע שהברביות שלי התנשקו. אני כל כך התביישתי, והייתי בטוחה שמה שאני עושה זה לא טוב, שאני לא אמורה לשחק ככה, שאני לא אמורה לשחק בכלל. אבל כל כך אהבתי את הברביות. אז תמיד הייתי מתחבאת ממכם, ומשחקת בשקט, שלא תשמעו. ומכינה לי בראש תוכנית פעולה למקרה שלפתע תכנסו. ואני לא מאשימה אתכם, אבל אני זוכרת איך במשך שנים הביטחון העצמי שלי היה ירוד. והאנשים אמרו "ביישנית". אני לא מאשימה אתכם בכלל, אבל אני מרגישה רע. מרגישה סגורה ומופנמת, אתם יודעים? אני אף פעם לא מספרת מה אני מרגישה, אני תמיד שותקת, פוחדת לשתף, פוחדת שיראו אותי בוכה, פוחדת שיראו אותי שרה, פוחדת שיראו אותי מרגישה. ואני לא מאשימה אתכם, אני אוהבת אתכם, ואולי זה בכלל לא קשור אליכם, אולי זה הכל בי, וזה גם בכם. אני מרגישה שזה גם בכם. זה בנו. ולי כבר נמאס, אני רוצה לחשוף, אני לא רוצה להתבייש. אני רוצה להוציא את הברביות שלי מהמחבוא שהיה לי, ואני רוצה לשחק בהם ושלא יהיה לי אכפת שתראו. ואני רוצה להדליק את המוזיקה ולשיר בקולי קולות, אפילו כשאתם בחדר. ואני כל כך רוצה לדבר, על מה שאני מרגישה. בלי לפחד שאולי יצחקו עלי, ויגידו לי שאני מטומטמת. בלי לפחד שלא ירצו להקשיב לי, ויחשבו שאני סתם, סתם אחת לא חשובה במיוחד, שיחשבו שאני כמו שאני נותנת לעצמי להרגיש. רוצה להפסיק להרגיש כלום. באמת שאני לא מאשימה אתכם, הייתם רק בורג קטן בראש שלי, אותו ראש שגרם לי להיות מי שאני היום, רק תרמתם לזה, אבל לא עשיתם את זה, זה הכל אני.
 
אממ,

קצת מזכיר את מה שאח שלי ואני עושים לאחותי
. האמת היא שנורא אהבתי את הרעיון [למרות שאני מודה שאני בצד של ה"רעים"], אבל אני חושבת שהביצוע לא טוב כול כך. אני לא יודעת אם התכוונת או לא התכוונת שיצא לך כמו מכתב או כמו קטע מתוך בלוג, אבל ככה זה ניראה. כול הקטע של "זה לא אתם, זו אני" כבר שחוק, ובכלל הקטע מאוד מוכיח, מבקר. דווקא בגלל שנאמר "זה לא אתם, זו אני" זה מרגיש מוכיח ויוצר תחושה שאינה נעימה אצל הקורא. אני לא מצליחה לחשוב כרגע על צורה אחרת לביטוי הרעיון [שרוף לי המוח, לגמרי], אבל אני בטוחה שיש כזאת. את מבינה, אני אישית פשוט לא הצלחתי להתחבר אל הקטע, גם בגלל צורת הכתיבה וגם בגלל ההתגוננות שנוצרת בצורה אינסטינקטיבית כבר במשפט הראשון ["אני לא מאשימה אתכם"]. תחשבי על זה.
 

JUSThadas

New member
הרעיון מקסים.

האמת היא שבהתחלה לא רציתי לקרוא ממש (ואין לי הסבר, סתם חסרת כוח), אבל כשהתחלתי כל כך הזדהיתי עם זה. ממש הרגשתי את התחושות והאי נעימות הזאת שחודרת. אבל, המבנה קצת מבלבל את העין. אני חושבת שאת צריכה להוסיף קצת יותר נקודות ולהוריד שורות. והסוף, לא ממש התלהבתי, אני חושבת שהיית יכולה לתעל את הכל לכיוון קצת פחות נדוש ומייגע. אני מסכימה עם אופטימית בקטע של: "זה לא אתם, זו אני" גם, כי זה משפט שנורא מצחיק אותי. (כל הפרידות הקיטשיות הן ככה) אבל, אני מדברת על העובדה שיכלת להמשיך בצורה כל כך יותר סוחפת אבל עצרת באותה נקודה בדיוק והמשכת לדבר עליה עוד ועוד. ואז עצרת. בכ"ז ממש אהבתי. (מקווה שלא נפגעת, ניסיתי כמה שיותר בונה) אבל באמת, ממש מצא חן בעיני, אבל את יכולה לעצב את זה בצורה הרבה יותר יפה לדעתי. =]
 

SadClown

New member
תודה על התגובות ../images/Emo13.gif

נגעתן באמת באותן נקודות שגם לי הפריעו כשכתבתי ושגרמו לי לחשוב פעמיים לפני שפרסמתי, פשוט לא ממש היה לי רעיון איך לשנות וכוח באותו הרגע, אבל אני מקווה לשבת על זה מתישהו כי אם יש לזה אפשרות להיות טוב יותר חבל לא לנסות, אז תודה על התגובות, לקחתי לתשומת ליבי
 

J a M i T i

New member
../images/Emo42.gif

נהנתי מהקטע. במיוחד בפסקאות הראשונות, אחר כך זה התחיל להיות באמת יותר בלוגרי, וחבל לי. גם לי אין הצעות איך לשפר, או כוח, או זמן, לחשוב.
 

Weird Me

New member
זה יפה מאוד אבל...

הרגשתי שמשהו התפספס לי. לא יודעת, לכל אורך הסיפור חשבתי שיש סיבה עמוקה יותר לזה שגורמים לה להתבייש ושלשיר ולשחק בברביות לא מתאים לה. וזה בעצם מה שמשך אותי להמשיך לקרוא את הסיפור ובסוף ראיתי שאין שום סיבה לזה ואפשר לומר שהתאכזבתי. אבל הכתיבה ממש טובה, והרעיון יפה מאוד. בהצלחה
 
למעלה