אני לא יכולה יותר עם הניתוק הזה

[Army 0f Me]

אני לא יכולה יותר עם הניתוק הזה

לא יכולה יותר

 

[והעיקר לא לפחד כלל]

תהיי חזקה יקירה...

אנחנו חוווים לפעמים ירידות קטנות במצב הרוח ולעיתים יאוש קל. תהיי חזקה,את תעברי את הרגע הזה..אנחנו כאן.חיבוק!

 

[a c h]

הלו הלו ארמי!

תקשיבי לי, קודם כל בואי נחזור על העובדות: את סך הכל מתפקדת בצורה שונה אבל את עדיין יכולה ליש לך הזכות לעשות מה שתחליטי בחיים. זה לא מונע בעדך לעשות כלום זה גורם לדברים להיעשות בתפקוד שונה, שאת לא בהכרח "מתה" עליו. יש לי שאלה כדי שנקדם הלאה: יש מצבים בהם זה לרגע עובר ואת אומרת לעצמך, "וואי איזה דפוקה אני מה זה ניתוק בכלל? זה כזה חולף, זה כזה חסר משמעות ואפשר בלי." אם יש לך רגעים כאלה -תגיבי. כי יש לי איך לעזור לך.

 

[Army 0f Me]

היי

לצערי לא. הלוואי והיו רגעים כאלה.. אני לא מסוגלת להתנתק מהניתוק.. כבר לא זוכרת איך זה להרגיש נורמלית. עדיין יש לך איך לעזור לי?

 

[dida80]

אז בינתיים רק תזכרי

שאת נורמלית... גם בלי להרגיש...

 

[Army 0f Me]

אם אני לא מרגישה נורמלית

ואני אף פעם לא ארגיש נורמלית, זה אומר שאני נורמלית? כבר שכחתי איך מרגיש בן אדם. אני מרגישה כל הזמן שאני ליד עצמי, ליד החיים שלי, הכל ליד..

 

[a c h]

אני ימקד יותר את השאלה

כשאת רואה טלויזיה, או כשאת עסוקה בדיבור עם מישהו או כשלרגע מישהו עיצבן אותך ואת חושבת רק על איך הוא עיצבן אותך. את כבר לא מרגישה את הניתוק נכון? התשובה חייבת להיות לא. אני לא מדברת על מצב בו את חושבת לעצמך: הממ אני מנותקת? והתשובה היא לרוב-כן. אם ירדת לסוף דעתי, הנה מה שאני מציעה (ייתכן שכבר הצעתי)- המטרה של התרגיל הזה היא להראות לך למה שאת חשה לא נמצא איתך כל הזמן.וככה זה הולך: את לוקחת לעצמך 3 "תחנות" ביום. כאשר כל "תחנה" זה מעין סקירה של השעות האחרונות שעברו עלייך בהם את רושמת מתי לא חשבת על הניתוק ומחשבה אחרת הוחלפה במקום זה. בסוף היום את תראי את כל הדברים שמעלימים לך את האובססיה בניתוק. לאט לאט, את תלמדי להתעסק יותר עם הדברים האלה. אני אתן דוגמא: אני חויתי את הניתוקים הקשים שלי לפני 3 שנים בערך כאשר הייתי בשירות המדינה. וכל הזמן כל הזמן חויתי ניתוק-כמוך. לא היה לי רגע של חסד! רגע של מנוחה מזה!!!! התחרפנתי!!! אבל- שמתי לב שכשתמיד שאני מדברת עם מישהו מסויים (שהייתי מאוד דלוקה עליו)- לא חשבתי בכלל על הניתוק!!!. זה התחיל בזה שכל הזמן שדיברתי איתו לא הפריע לי הניתוק כי כל כך אהבתי את הסיטואציה, והמשיך בזה שלעיתים ניהלנו שיחות שלמות והייתי מחוברת לעצמי לחלוטין!! ארמי אוף לייף- מה שאני מנסה להגיד לך זה שאמנם הגוף שלך צורך את הניתוק כי יש לו סיבה כנראה, אבל עם זאת- הניתוק שלך נמשך כי באזשהו מקום את ואני האכלנו או מאכילות אותו כל יום וקוראים לזה אובססיה. גם מהמחשבות האובססיביות על הניתוק קשה להתגבר-לכן בעזרת התרגיל שאמרתי לך את תראי שחור על גבי לבן מהם הסיטואציות בהן את חיה את עצמך ולא לידך -וזה קיים. ולסיום- לגבי ה"נורמליות", וזה נכון לכל בעיית חרדה. ברגע שאתה מודע לרגשות שלך וזה מציק לך ואתה יודע טוב מאוד מה היית ומה אתה שואף להיות ומה ההווה, אתה נורמלי. אם לא היית נורמלית-לא היית מודעת למצבך, היית חיה עם ניתוק שאת לא מודעת אליו, כלום לא היה מפריע לך ולא היית זוכרת דברים או מרגישה רע. הרגשות שלך, הדיכאון שלך זה חלק ממך והוא שייך לך. יש לך אישיות (עדיין ולמרות הניתוק) לאט לאט עם הזמן היא תפרח מחדש ותהיה לך ברורה יותר. תגידי לי מה דעתך. ויאאללה נחשוב עוד מה יוציא את האני שבך החוצה

 

[Army 0f Me]

היי

זה נכון. וגם כשאני מול המחשב אני פחות מרגישה את הניתוק. כשאני מדברת עם אנשים אני פחות מרגישה אותו. הבעיה היא שאיבדתי את עצמי. כשאני יושבת עם עצמי לבד אני מסוגלת להתחרפן. כאילו הקשר שלי עם עצמי הלך קיבינימט. כשאני מסתכלת פנימה אני לא קולטת שזאת אני, אני לא קולטת שאני בן אדם. זה לא מסתדר לי. קשה לי לתאר כמה שזה מחרפן לי את הצורה התחושה הזאת. אני יכולה להיות עסוקה כל החיים בדברים בחוץ, אבל מה אם אני רוצה להסתכל פנימה? איך אני אתחבר לעצמי? מה אם אני רוצה לשבת בנסיעה ארוכה ברכבת ולחשוב מחשבות? מה אם אני רוצה לשבת על ספסל ברחוב וסתם להרהר לעצמי? מה אם אני רוצה להגדיר לעצמי מי אני? מה הגבולות שלי? מה אני רוצה, מה אני אוהבת? מה אם אני רוצה להרגיש שאני "אני"? אני יודעת שזה אפשרי כי פעם היה לי את זה. פעם הרגשתי את זה. כולם מרגישים את זה... כולם מרגישים שהם הם. אני לא. זה דבר מוזר לבקש? שתחזור לי התחושה הזאת? "תחיי את הבחוץ, אל תחיי את הפנים". למה??

 

[chooselife]

זה כי זה בדיוק מה שקורה../images/Emo13.gif

כי עצרת להתבונן בהם מהצד,עצרת ואת עומדת ליד. ,לחפור וחפש דברים שלא קיימים. כי מישהו שעושה יוגה מכר לך אמונה,את הפחד שלו עטוף יפה, את התיאוריות שלו עטופות בצלופן החמוד של הארה,של קוסמוס שמחכה רק לך,שבו אין קשיים,שבו את יודעת-יש הגשמה. סיגל,את החיים הללו יש לחיות,לא ללמוד. אני מסכים עם ach לגבי התרגול שלה- ואני בטוח שאם הייתי פוגש אותך עכשיו,ותסלחי לי על הבוטות, מוריד לך סטירת לחי,ואז בא להכניס לך עוד אחת-היית עוצרת אותי.או מנסה למנוע את זה איך שהוא. לא היית עומדת ליד,מסתכלת מהצד. וזה לא הכאב את מבינה,זה כי בניתוק יש קיום דואלי.כן מצד אחד הוא מפחיד אותך למוות, מצד שני? הוא גם מקום מוכר,החרדה היא מפלט מהצורך להתמודד עם החיים, עם העובדה שאת לא באמת חלשה,לא באמת לא יכולה, לא באמת נכה נפשית,או רגשית,או פיזית, אלא יצור חזק,מסוגל,שצריך לקחת את ההגה בחיים שלו לידיים. וברגע של איום אמיתי,אין עוד את הברירה של לשקוע בחלום הנעים,בפחד,ואת מוצאת את עצמך מחוברת לרגע ההווה,למקום שבו יש משוה יותר גרוע מניתוק,ואז לפתע הוא לא קיים יותר. תתחילי לחיות, תתחילי להיות האלוהים של עצמך- תצקי ותצרי משמעות לחיים שלך,תעשי אותם,אל תחשבי עליהם. תצבעי אותם,אל תתבונני בהם.תפסלי אותם,כמו אמן ,ולא כמו מדען. תחיי. את לא מרגישה את ,כי את בעצם,לא מרשה לסיגל להיות.כי להיות,זה לא לעמוד מהצד לבחון.זה לא לחפש תיאוריות כל היום,ולשאול שאלות שאין להם תשובה. לחיות זה לנשום פנימה הכל,לקבל,ולא רק לנתח,להבין שמה שיביא מחר הוא לא תמיד צפוי,להיות חופשי את יודעת סיגל? זה גם לדעת מתי קצת לשחרר את המושכות,אני חושב שכבר אמרתי את זה בפורום עשרות פעמים

החיים הם לא סרט,אלא אם כן אתה בוחר לראות אותם ככאלו. ברגע שתחזרי לחיות אותם וליצור אותם,ותחזירי את האקטיביות לחיים שלך,ותשחררי את הפחד שלך מחוסר יכולת התמודדות עם הדרישות של אדם בוגר (ואני מאמין מדברייך שאת חוששת מכל התחומים האלו) את תהיי יותר מבסדר. את תגלי שסתם פחדת ממשהו שתכלס? לא כזה בשמיים. את תגלי שלימודים זה לא סרט קשה כל כך,שעבודה זה לא כזה פחד, שהכל בעצם היה מנופח כי לקחת סרט בורקס חביב,והפכת אותו ל"מלחמה ושלום". סיגל,בתכלס? החיים הם באמת לא כאלו מסובכים,רק צריך לחיות אותם במקום לדבר עליהם

את תהיי בסדר. אני בטוח. אני ואת? עוד נצחק על כל זה יום אחד

לילה טוב.

 

[Army 0f Me]

...

"מישהו שעושה יוגה מכר לך אמונה, את הפחד שלו עטוף יפה" אני לא מסכימה עם הדרך שאתה רואה את הדברים.. עובדה שיש הארה, עובדה שאנשים הגיעו אליה ומתארים את מה שמתארים. יוגה זה דבר חכם! קצת קשה לי להבין את הגישה שלך. אתה חושב שאני לא חיה? לתאר לך איך נראה הסדר יום שלי בזמן האחרון? אני יוצאת מהבית כל יום בשמונה בבוקר, וחוזרת הביתה בשמונה בערב, אחרי יום של עבודה וחשיפות של הטיפול הקוגניטיבי. אני עובדת על זה חזק! אני הולכת.. אני מתחילה טיפולי שיניים שהזנחתי, אני הולכת לימים פתוחים בכל מיני מכללות, אני משתדלת לראות חברים, אני עושה איזה שהיא עבודת הגשה לתיכון שדחיתי מאז שסיימתי אותו (אגב, כל זה לא קשור לטיפול, התחלתי לעשות את כל זה עוד מזמן, הרבה לפני הטיפול) אני מסתכלת לאנשים בעיניים!! לעזאזל, אתה יודע מה זה??

 

[a c h]

אין לך מושג איזה ענקית את

בואנה בא לי לחבק אותך חזק חזק! ואני גם יגיד לך למה

קודם כל אני כל כך מאמינה לך וכך כך מתחברת במהירות למה שאת אומרת ורואה את ההשתדלות שלך להסביר בצורה הכי טובה שאת יכולה מה זה אומר ומה התחושה בדיוק. אין צורך. אני מבינה מה התחושה מהמשפט הראשון ולא יכולתי לתאר את זה טוב יותר. אני גם אגיב למה שאמרת: גם לי היו 2 שלבים. בהתחלה הם היו נפרדים ואח"כ הם באו ביחד: 1. שלב הניתוק מהסביבה 2. שלב הניתוק מעצמי. זה מאוד מתסכל לא להכיר את עצמך ואתה כל הזמן חושב כמה נפלא זה היה לחזור להיות מחובר לעצמך כמו פעם.... אני יענה לך מהניסיון שלי: שלב הניתוק מעצמי היה לי עוד יותר מתסכל אבל אני אומרת לך את זה חד משמעית: זה עובר כמו שזה בא כמו עם ניתוק מהסביבה. המחשבות שלך ששיכות לאני שלך חוזרות בצורה הכי טבעית שלצערינו את לא יכולה לשלוט בה. זה פשוט חוזר. ככה מעצמו. גם הניתוק מעצמך, אני מתעקשת, הוא תלוי הרבה בהתעסקות וברצון העז שלך שזה יחלוף. את עושה דבר מדהים שחשוב שתמשיכי לעשות- את יוצאת, דואגת לבריאות שלך, מתפקדת, תמשיכי. פתאום, יום אחד, ה-את- שבך תרגישי את הקרניים של השמש מחממות -אותך- כאשר -את- בתוך עצמך. זה יקרה! תתמידי, תמשיכי להוביל את עצמך, לקחת סיכונים, לחיות והכי הכי חשוב (וגם הכי קשה)- סבלנות. תרשמי מתי זה הולך, את תוכלי לראות את זה בצורה ויזואלית ולחזור לזה כשמצב הרוח יירד קצת, או כשלפתע תשכחי שאת בסך הכל מרגישה וזה לא פשע להרגיש.... בהצלחה מותק מחזיקה לך אצבעות וגאה בך מאוד!

 

[Army 0f Me]

../images/Emo13.gif

אני חייבת להגיד.. נכון שאני גם נלחמת. אבל את יודעת מה? רוב הפעמים שאני יוצאת מהבית זה פשוט בגלל ש.. אני נהנית לצאת מהבית.

 

[chooselife]

ושוב סיגל../images/Emo13.gif

אין שום קשר בין הארה למטודה הספציפית שאותה לימדו אותך. אנשים מגיעים אליה מכל כך הרבה כיוונים,ולכל כך הרבה מסקנות- עצם זה שאת מגדירה מונח כזה, הארה,בצורה של "יש הארה והיא כזאת וכזאת". מראה שמישהו מכר לך את הראיה שלו על העולם.אולי כי רצית מאוד לקנות.וזה לא אומר כלום עליך דרך אגב-כולנו אנשים שמחפשים משמעות,אבל לפעמים,יש בני אדם בדרך שאנחנו פוגשים שמאוד רוצים לשכנע אותנו להיות חלק מאג'נדה שלהם.לא משנה אפילו מה הסיבות.כולנו אחרי הכל את יודעת,אנשים בדרך.על המסלול. גם את, ואין לי ספק שאת הולכת. ולא,אני לא מזלזל בך,ולא,אני גם לא חושב שאת חלשה או לא מנסה,ואני בהחלט חושב שדברים רק ישתפרו אצלך,במיוחד כי את לא מוותרת בקלות. וכן,אני יודע מה זה להביט בעיניים-אני לא יודע לעומת זאת, מה זה בשבילך. נשמע כאילו את בדרך הנכונה-נשמע כאילו את בקרוב לא תצטרכי את הפחד יותר, אולי אחרי שתתחילי לבנות את החיים אפילו יותר בשטח נטו, שזה אומר ללמוד ולתכנן את העתיד שלך

. ונכון,אני לא "חיבוקי",או תמיד עדין איתך,ואני משער שלפעמים לא קל לך עם זה,או שזה נשמע לך כאילו אני מקל ראש בכאב שלך-אני מקווה שאת יודעת שאני לא, אני רק רוצה להחזיר את ההגה לידיים שלך,ורק שלך. לא של שום תיאוריה,לא של הארה, או מסורת, רק שלך. רק זוג ידיים אחד על ההגה- שלך. אני יודע שאת עובדת על לחיות,ולנסות,ובעצם,מה שאת צריכה זה התמדה וסבלנות. אני באמת מאמין שבהנתן אלו? כמו שאמרתי,אני ואת עוד נצחק על כל זה

. צוז

 

[Army 0f Me]

יופי

אני הולכת לקניון לעשות חשיפות. בהצלחה לי

 

[chooselife]

ריספקט!

.

 

[u n d e r]

אני

לא מכירה כל כך את "ארמי" לעומק אבל מה שכתבת כאן כתוב מדהים באופן כללי, בלי קשר לסיפור של האנשים שמשתתפים בפורום תודה