אני יושבת פה וחושבת.. (טריגר)

thunderstorm

New member
אני יושבת פה וחושבת.. (טריגר)

למה אני בכלל טורחת? כל פעם מחדש אותו הסיפור.. אף אחד לא זוכר אותי, אף אחד לא מכיר, לאף אחד לא אכפת. אני מנותקת מכולם.. אין עם מי לדבר. בעצם, אין גם על מה. אין לי על מה לדבר עם אנשים, ככה שכנראה שהם התייאשו.. ובצדק. אני מייאשת אפילו את עצמי.. נמאס לי לצאת עם האנשים האלה, לדעת שאני אשב שם ואשתוק.. כי אין לי מה לומר, ולאף אחד לא אכפת. כל פעם אני משכנעת את עצמי ש"הפעם יהיה יותר טוב" ; "הפעם את תהני" ; "הפעם לא תשבי בצד ותשתעממי"... וכל פעם אני מבינה שאני טועה, אני מתאכזבת, שואלת את עצמי למה לעזאזל באתי, ולמה אני לא יכולה להנות, כמו כולם... כל פעם, אותו הסיפור מחדש. כל פעם. בכל פעם אני לבד.. אין לי עם מי לדבר, או אפילו סתם לשבת. אין לי מושג על מה הם מדברים, אני בקושי מכירה אותם. והם לא מכירים אותי בכלל. לרוב לא זוכרים אותי, נקודה. והאמת, אני מבינה אותם. למה שיזכרו? אני אף אחת. סתם אוויר, צל, או מה שתרצו. קיום אומלל ומיותר. ולי עצוב בפנים.. עצוב להיות כל כך לבד.. לבד כמו פעם... רק שאז לא טרחתי להעמיד פנים.... כי לא היה לי עם מי להעמיד פנים... ואני כבר לא יודעת מה קשה יותר - להיות לבד כשכולם יודעים, או להיות לבד בתוך עצמי - כשכולם חושבים שהכל טוב אצלי... כך או כך - אני לבד. מחר שוב אחת מהמסיבות האלה.. אמור להיות יותר טוב מחר, מכל מיני סיבות. אבל עדיין. שונאת את זה. שונאת להרגיש ככה. מעניין אם מחר אני אוכל להחזיק מעמד ולא לפצוע את עצמי במסיבה. חחח... אני בספק. אני שונאת את ההרגשה הזו.. את הצורך הזה לחתוך... כל היום התאפקתי.. אבל.... אני לא מבינה את זה יותר. רע לי, ואני לבד. או שבעצם רע לי כי אני לבד? לא יודעת. אבל לא אכפת לי יותר. יש כאלה שרוצים להיות לבד ולא יכולים. ויש כאלה, שהם לבד ורוצים להפסיק להיות לבד. ויש אותי. אני כבר לא אוהבת להיות לבד... ממש לא.. לפעמים אני קצת מפחדת ממה שאני עושה כשאני לבד... אבל בד"כ.. זה כבר לא משנה. התרגלתי. גם כשאני מוקפת אנשים אני לבד. אבל אני לא יכולה להפסיק להיות לבד.. כי לפעמים אני פשוט מרגישה שחונקים אותי.. גם אם זה סתם. בטח זה עוד אחד מהדפקטים שבי. רוצה להפסיק להיות לבד, אבל בעצם מתרחקת. לא נורא. יש לי הרבה דפקטים, מי כבר סופר? מה שזה לא יהיה, אני שונאת את זה. ואני שונאת את עצמי כי אני לא יכולה לצאת מזה.. וגם לא יכולה לקבל עזרה, כשכבר פתאום יש מישהו שמציע. אז הבודדים שהציעו התייאשו ממזמן. אני לא מאשימה אותם. לכל אחד יש את הבעיות שלו, מה הוא צריך גם את שלי? אלוהים, אם הוא קיים, עשה טעות. הוא ברא בני אדם כיצורים שזקוקים לחברה. אם הוא לא היה עושה את זה, סביר להניח שכמה מהבעיות שלי היו נפתרות. אבל, אלוהים, אם קיים, עשה את השגיאה הזאת. ואולי זו לא הייתה שגיאה. אולי הוא סתם סאדיסט. מה זה משנה כבר. טוב, אם הגעתם עד לפה - אז וואו, לא האמנתי שלמישהו באמת יהיה כוח לקרוא את כל השטויות האלה. מצטערת על האורך, אבל זה כמו קיטור.. צריך לשחרר את הלחץ.... בברכת בעעעע ולילה טוב.... חייזר קטן ועצוב, שאוהב אתכם בכל מקרה...
 

Pixy led

New member
אני חושבת...

אני חושבת שאולי כדאי לך לנסות להתקרב בהתחלה לאדם אחד... ואז לעוד אחד... כי בקבוצה, עד כמה שזה מוזר, יותר קל להרגיש לבד... כן, קראתי הכל... תני לאנשים להכיר אותך, והם יראו את היופי הפנימי שאנחנו רואים בך.
 

thunderstorm

New member
יופי פנימי?? ממש.

אני לא יכולה להתקרב לאנשים.. אין לי פשוט על מה לדבר איתם. רוב השיחות מסתכמות ב"היי, מה נשמע? הכל בסדר? סבבה, ביי." איזה יופי פנימי? זה אפילו לא כיעור. זו פשוט ריקנות אחת גדולה. אין בי כלום. אין מה להכיר. אין על מה לדבר.
 
היייי אני חי כך כבר שנים!!!!!

ואני בסדר ( חוץ מההודעה על ההתאבדות כי זה לא קשור לזה זה על משהוא אחר) אבל אני שיכנעתי את עצמישזה לא שאנשים לא מוצאים בי כלום, אלה זה פשוט שאני לא מוצא כלום באנשים. וזה יצא נכון! עכשיו התחלתי להתלבש יפה אני הולך למכון כושר ויש לי שרירים ואנשים התחילו לכבד אותי, אבל עדיין אין לי חברים כי אין לי על מה לדבר איתם אני לא מוצה בהם כלום! תחשבי שאולי זה לא שאנשים לא מוצאים בך כלום אלה את לא מוצאת שום-דבר משותף איתם. תסתובבי עם קבוצות ילדים שיותר מתאימות לתחומי העניין שלך. אבל כמובן אצלי זה שונה ואצלך זה שונה.
 

thunderstorm

New member
הכל טוב ויפה, רק בעיה אחת קטנה..

אין לי תחומי עניין. כלום. הסברתי את זה קודם. הכל ריק מבפנים. אין לי עם מי להסתובב. המציאות זה דבר עצוב.
 
OK נראה.

קודם-כל יש שני קבוצות אנשים בעולם שלא יכולים לעזור לעצמם: יש את אלה שלא יודעים איך לעזור לעצמם, ויש את אלה שלא רוצים וסתם אוהבים להיתלונן! קודם תחליטי לאיזו קבוצה את שייכת! עם את משיכת את עצמך לקבוצה השניה אז חבל על הזמן! ועם לראשונה אז ככה: תחשבי מה מפריעה לאנשים לרצות להתחבר איתך, ותנסי לשנות את זה! עם זה שאת לא יודעת לדבר איתם, תנסי לחשוב על נושאים לדבר עם אין תמציאי דברים כדי לעניין אותם, או שתמצעי תחומי עיניין ותילמדי אליהם. עם באמת כשה לך לדבר תילכי ליועצת או לפסיכילוג ותבקשי שילמדו אותך לדבר עם אנשים. אני יודעה איך זה, עם היתי שמן אז לא התלוננתי אלה הלכתי למכון כושר והורדתי את השומן ואני גאה בעצמי על זה! את לא רוצה להיות גאה בעצמך על ההשגים שלך? אלוהים לא בורא אותנו מושלמים, זה תפקידנו להתקרב כמה שיותר לשלמות, ואיך אנו מצליחים בזה זה כבר עניין של אופי! ועם תתחילי עם תרוצים ושטויות אז את פשות שיכת לקבוצה השנייה ואז אין מה לעשות! מי שרוצה ימצא דרך. וכדי להיות מקובלים צריך לסבול!
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
ת´אנדר יקרה...

אנחנו כל כך מבינים את התסכול... שבלרצות להפסיק את תחושת הלבד.. ולא להצליח.... אנחנו יודעים מתוקה- את מנסה את יוצאת, את לא מוותרת כל פעם מחדש מקווה שאולי הפעם זה יהיה אחרת.. ומתאכזבת...וכואבת... מרגישה.. שלא משנה כמה תהיי מוקפת אנשים התחושה של הלבד- נשארת.. ואולי..יקרה..זה בגלל שהתחושה הזו נמצאת שם עמוק בפנים.. היא לא קשורה למה שקורה בסביבה.. אלא למשהו עמוק יותר..בתוכך.. אמרת שגם כשאת לא לבד- את מרגישה שחונקים אותך.. וזה בטח מאד מבלבל.. לרצות להפסיק את הלבד- אבל כשהוא נפסק- להתגעגע אליו.. ואולי הגעגוע, ת´אנדר מתוקה, נולד.. כשמי שלידך- לא מצליח לגעת במקום הזה שבתוכך במקום שכואב...במקום שהלבד הפנימי שולט.. אולי עכשיו זה הזמן.. לנסות ולהבין את המקום הפנימי הזה.. את הצורך הזה בלבד ואת הקושי איתו בו זמנית.. אולי עכשיו צריך לבקש עזרה.. והבנה...ממי שיכול לעזור לך להבין ולהתמודד... אם תרצי, ת´אנדר..בואי לשוחח איתנו בואי ננסה להבין את זה יחד.. בואי ננסה למצוא דרך.. אמרת שההודעה שלך היא כמו קיטור לחץ שחייבים לשחרר.. בואי, מתוקה, תמשיכי לספר.. אל תחזיקי בפנים.. לפחות כאן- תני לנו להקל אפילו בקצת על התחושה של הלבד... אנחנו כאן בשבילך, מתי שתבחרי.. ((((((ת´אנדר)))))
 
למעלה