אני יודעת שזה ייפול עליי מחר. הרי
גדולת המדחיקים אנכי. ומה שאני אמורה להרגיש היום, אך באופן כה מתוחכם מתחמקת ממנו, ייפול ויתקוף אותי מחר במלוא עוצמתו... היום הייתי אמורה לפגוש את בני שאיננו, לראשונה, פנים מול פנים. הוא כמובן לא היה רואה אותי, אלא רק חש ומריח, אבל אני, הו אני... אני הייתי אמורה להביט בו בעינים רכות, עם דמעות שמחה על לחיי, ולב המאיים להתפוצץ מרוב אהבה וגאווה. במקום זאת, הנני בוהה במחשב ותוהה מה יש בכלל לכתוב ביום שכזה. מוזרה אני. לא עצבות מיוחדת, לא כעס, לא כבדות הגוף או הנפש, לא כלום אני מרגישה היום... כאילו כלום... אני חוזרת. כן, חוזרת לחיות בין החיים. אוכלת נכון, מתעמלת, מחייכת כלפי חוץ, ואפילו פה ושם כבר אומרת "בסדר" או "ברוך השם", ולא את ה"כרגיל" שנהגתי לאמר כששאלו לשלומי, אך על האנחה המתלווה למלים אינני מוותרת עדיין. ישנם ימים שאני מרגישה כי חיי נהרסו כליל. וישנם ימים שאני משתוקקות שוב להנות מהדברים הקטנים שעשו לי שמח על הלב "לפנֵי", כשעוד היתה להם משמעות בעיני, כמו שקט של בוקר השכם, זוג קשישים ההולכים יד ביד, ילד היוצא לו בדילוג ממכולת עם שקית ממתקים מיטלטלת בידו. היום רק הים עוד מצליח לחדור מבעד לחומה שהקמתי ביני לבין החיוּת... אובדן התמימות? לא, לעולם לא הייתי תמימה. גם בטעויות שעשיתי במהלך השנה האחרונה לא היתה מעורבת תמימות. כמיהה, כן. צורך, כן. תמימות? לא. איבדתי משהו אחר כשאיבדתי את בני. איבדתי את הלב הנקי שישב בתוכי, שלא ידע אלא לשמוח בשמחתם של אחרים. היום, אני מתביישת לאמר, כל שמחה וכל הצלחה של האחר, עושה לי לא טוב על הלב הקשה והממורמר שנוצר מחדש בגופי. עם בני שאיננו אינני מצליחה לדבר היום, למרות שהיום היה אמור להיות יומו. אולי כי אם אגע בכאב הזה, עוצמתו תמית אותי סופית. אז היום אני בוחרת להיפרד דווקא מעצמי. מהעצמי שהשארתי שם בבית העלמין, מתחת לתלולית עפר, צמודה לבְנִי. הוא בוודאי ישמור עליי יותר טוב משאני שמרתי עליו בקרבי...
גדולת המדחיקים אנכי. ומה שאני אמורה להרגיש היום, אך באופן כה מתוחכם מתחמקת ממנו, ייפול ויתקוף אותי מחר במלוא עוצמתו... היום הייתי אמורה לפגוש את בני שאיננו, לראשונה, פנים מול פנים. הוא כמובן לא היה רואה אותי, אלא רק חש ומריח, אבל אני, הו אני... אני הייתי אמורה להביט בו בעינים רכות, עם דמעות שמחה על לחיי, ולב המאיים להתפוצץ מרוב אהבה וגאווה. במקום זאת, הנני בוהה במחשב ותוהה מה יש בכלל לכתוב ביום שכזה. מוזרה אני. לא עצבות מיוחדת, לא כעס, לא כבדות הגוף או הנפש, לא כלום אני מרגישה היום... כאילו כלום... אני חוזרת. כן, חוזרת לחיות בין החיים. אוכלת נכון, מתעמלת, מחייכת כלפי חוץ, ואפילו פה ושם כבר אומרת "בסדר" או "ברוך השם", ולא את ה"כרגיל" שנהגתי לאמר כששאלו לשלומי, אך על האנחה המתלווה למלים אינני מוותרת עדיין. ישנם ימים שאני מרגישה כי חיי נהרסו כליל. וישנם ימים שאני משתוקקות שוב להנות מהדברים הקטנים שעשו לי שמח על הלב "לפנֵי", כשעוד היתה להם משמעות בעיני, כמו שקט של בוקר השכם, זוג קשישים ההולכים יד ביד, ילד היוצא לו בדילוג ממכולת עם שקית ממתקים מיטלטלת בידו. היום רק הים עוד מצליח לחדור מבעד לחומה שהקמתי ביני לבין החיוּת... אובדן התמימות? לא, לעולם לא הייתי תמימה. גם בטעויות שעשיתי במהלך השנה האחרונה לא היתה מעורבת תמימות. כמיהה, כן. צורך, כן. תמימות? לא. איבדתי משהו אחר כשאיבדתי את בני. איבדתי את הלב הנקי שישב בתוכי, שלא ידע אלא לשמוח בשמחתם של אחרים. היום, אני מתביישת לאמר, כל שמחה וכל הצלחה של האחר, עושה לי לא טוב על הלב הקשה והממורמר שנוצר מחדש בגופי. עם בני שאיננו אינני מצליחה לדבר היום, למרות שהיום היה אמור להיות יומו. אולי כי אם אגע בכאב הזה, עוצמתו תמית אותי סופית. אז היום אני בוחרת להיפרד דווקא מעצמי. מהעצמי שהשארתי שם בבית העלמין, מתחת לתלולית עפר, צמודה לבְנִי. הוא בוודאי ישמור עליי יותר טוב משאני שמרתי עליו בקרבי...
