ומה היה בתקופת שמיר?
פה דקירה. שם רימון. הרוג פעם בחודש, פעם בחודשיים. זוכרים את הלנה ראפ ז"ל? נערה בת-ימית שנרצחה בתחנת אוטובוס ע"י דוקר ערבי, וגרמה לכך שבמשך חמישה ימים הייתה העיר בת-ים כולה בסערה אדירה. אנשים השתוללו, הפכו את הרחובות וזעמו 24 שעות ביממה על הרצחה של נערה יהודיה תמימה אחת, בידי בן עוולה ערבי-פלסטיני. זה היה לפני אוסלו. ואחריו? עשרות נרצחים בפיגוע אחד, לעיתים קרוב למאה רצוחים בשבוע אחד. אוטובוסים מתפוצצים, מסעדות עולות באש, מכוניות מחוררות מקליעים בדרכים ובכבישים, ארועים משפחתיים שמסתיימים בדם וזעקות. הלנה ראפ אחת הוציאה עשרות אלפים לרחובות והשאירה אותם שם משך חמישה ימים מרוב זעם על הרצח הנורא - זה היה עם ישראל של לפני אוסלו, לפני רבין פרס וביילין. עם ישראל של היום, עם ישראל של אחרי אוסלו, סופג עשרות ומאות קורבנות ונראה כי הוא כמעט מתרגל לכך. מקרה הלנה ראפ הוא בעיניי הדבר שמייצג יותר מהכל את ההבדל שבין עידן טרום-אוסלו לעידן פוסט-אוסלו. אז מי כאן הפושעים, הזכר-נא לי? מי האחראים לכך שהפכנו לעם בו השכול הוא עניין טריויאלי שבשגרה? שמיר, או אולי הקדוש שלכם וחבורת השמאל הקיצוני שפעלה איתו? חייבים לחסל את אוסלו אחת ולתמיד. לחסל את הפשע הנורא הזה, שהביא לקריסת הכלכלה, קריסת הבטחון, ולנהרות של דם ברחובות מדינת ישראל. רק מחל!