אני וכל מי שבי.מחשבות שכאלה

אני וכל מי שבי.מחשבות שכאלה ../images/Emo37.gif

אז ככה.. קראתי ספר על מישהו שהיה לו פיצול האישיות, אז הוא לא הסכים שיקראו להם "אישיות" אלא בני אדם, כי זה אומר שלא מקבלים אותם, ומאמינים שהם קיימים. כאילו הוא ממציא את הכל. קיפודה בנדודים הרבה שנים חיה בקירבי, היא זו שמתמודדת עם חוסר השינה ובדרכ מנצחת בעת מלחמות עם השינה.. ששיעמם לה, היא הלכה להציק לאחיות בבי"ח, עשתה טיולים במחלקה ובסביבה, היא התמודדה עם חלומות לא טובים במיוחד שגרמו לה להמשיך להילחם, היא הולכת לה כשהשינה באה. היא יודעת מתי להרים דגל לבן ולהיכנע. למרות שהיא נלחמה במשך כ4 ימים לפני כחודש שאז היא לא נתנה לגופי לישון כל ה4 ימים לא כולל 3שעות. זו הייתה מלחמה מתישה, בה הראש התפוצץ לי, לא יכולתי לזוז מרוב חולשה, ועוד הייתי צריכה להצטלם לסרט שעשינו לסבא וסבתא שלי לכבוד 50 שנות נישואים. זה היה קשה...... קיפ קיפ הנודדת לא ישנה כשרע לה <התרגשות יתר>, כשטוב לה <התרגשות יתר>, כשהיא מרגישה רצון וכשפשוט לא בא לה לחלום. קיפודת ים, איתה אני קמה בבוקר, היא עושה את כל הדברים השגרתיים היומיומיים, והיא זו ששואפת לעשות את כל מה שהיא מאיימת לעשות.. קיפודת ים רוצה לשחות. קיפודת ים רוצה לדעת שפות, וכמה שיותר.. צרפתית, ספרדית, איטלקית, יפנית, סינית, ערבית, אמהארית, רוסית, לדינו, אידיש, ועוד ועוד ועוד. קיפודת ים יודעת ש"דאנקי" זה "תודה" באפריקנית קיפודת ים רוצה לדעת מה היא אוהבת לעשות. תחביב שייתן לה מנוחה וירגיע אותה והיא תאהב ותוכל לעשות כשהיא לבד. קיפודת ים לא אוהבת להיות לבד. היא מרגישה לחוצה. <למרות שהפחד הזה נרגע בחודשים האחרונים והיא מתחילה לאהוב את הלבד, למדה להנות ממנו ולהפיק ממנו כמה שהיא יכולה.. כמו דיבורים עם עצמה, גילוי הדממה, הבנה של מה היא יכולה לעשות למען עצמה, להנות מספרים, טיולים רגליים לבד, והרבה דברים מופלאים> קיפודה בדממה, היא השואלת, לאט לאט היא גם עונה. קיפודת הים מתחילה להתוודע, להתחבר אליה, ולהכיר אותה סוף סוף. אין בה כוח, היא משמשת כיועצת ותו לא. כל הכוח הוא של קיפודת ים, אבל הבעיה שהיא לא מבינה את זה ומאשימה את הדממה שלה. לדממה עוצמה ענקית בלהסביר דברים ללא מילים, יש בה חוזקה יותר מכל מילה, מכל אות ומכל צליל. ויש את שני שאוהבת את הזכרונות שלה של לפני שהתחילה להתוודע לעולם הרחב, היא אוהבת להיזכר במראה בצורה הילדותית שפעם אפיינה אותה. לפני שהיא פחדה מעצמה, לפני שהיא פחדה מהרופאים, לפני שהיא פחדה מכולם. שני לפעמים היא כמו סבתא שלה. שני אוהבת את סבתא שלה יותר מכל אדם אחר. סבתא של שני מחזיקה בסוד על פגיעה <שרק שני יודעת עליו> מאז שעוד גרנו ברמת גן.. עברנו לראשון לפני 18 שנה....... סבתא של שני לא גילתה שהכאיבו לה, גם לאחר כל כך הרבה שנים, כי היא לא רוצה לגרום לסערות. סבתא שלי העדיפה לשתוק. ושני. לפעמים כמו סבתא שלה. סבתא שלי! שני פוחדת מהבעת רגשות במילים כי היא פוחדת מהמילים, מהעוצמה שלהם, והידיעה שבאיזשהו שלב אולי המילים יפגעו בה. שני מנסה לטפל בעצמה. שני מקבלת את עצמה, ומתחילה לאהוב. שני משלימה את עצמה ועם עצמה, ולפעמים רואים גם פיוס עצמי. שני לפעמים מקנאה. לפעמים מרגישה לא שייכת. לפעמים הרגשת ההפרעה מציפה אותה. שני מתמודדת. ויש אותי. מה אפשר לומר עליי? אני לא שני, זה רק שם, ולא אף אחת מהקיפודות. הם חלקים ממני. אז השאלה מי אני. נשארה. לא ברורה התשובה. כולם אומרים לי. כולם מסבירים לי, אבל אני צריכה לדעת לבד. להבין לבד. לא הולך. גם לא רץ. אולי אני אדע כשאהיה קשישה. אחרי שאעבור את כל הרגעים שאמורים לעבור, אולי כשאשיג מטרות שרוצה להשיג. אולי כשאתן לעצמי עוד יותר. אולי שאסיים את התואר. אולי כשאהיה פסיכולוגית. אולי כשאהיה אמא. אולי כשאהיה סבתא. אולי שאני אדע את כל השמות שמייצגים את הכוכבים בדגל ארה"ב אולי כשאבין למה יש רע, ולמה יש טוב. למה יש הרבה אפור.. ואיזה גוון יותר טוב. אולי שאדע להקשיב גם לעצמי ולא לאחרים, אולי שאדע לדבר גם לאחרים ולא רק אל עצמי. תהיות.. מישהי.
 
למעלה