אני ובובי - וידויו של שועל זקן
הסיפור הזה הוא לא סיפור בודד. האמת היא שזה מה שכואב בו - שהוא חוזר על עצמו.
אני כותב בתפוז מ2007. אצלי זה חזר על עצמו כמעט עשר פעמים עד היום. אני כותב "כמעט" כי כל מקרה הוא קצת שונה ועדיין אותו הדבר. לפעמים אלו שני סיפורים שרק חצי מהם דומה, לפעמים זהו שחזור מרשים בעוצמתו. זה סיפור על אהבה, על גילוי עצמי ועל אובדן.
אם הייתי מהמר, הייתי שם הרבה מאוד כסף על כך שרכה ונשית יכולה ממש כמוני לספר את הסיפור הזה, שאני אקרא לו הסיפור של בובי.
אחת לחודש בערך, כותבת לי מישהי חדשה ולא מוכרת, או מישהו חדש ולא מוכר. יש לי בלוג ואני בכל זאת כותב בו גם דברים שקשורים לנושא זוגיות פתוחה. בעבר גם פרסמתי שני טורים בYNET והם כמעט היחידים שמספרים את הדברים מנקודת ראותו של בעל ניסיון ולא של איזה פנטזיונר. הרבה פונים אלי וזו לא אמירה לצורך שחצנות אלא הסבר. אחת לחודשיים-שלושה פונה אלי איזו תחקירנית צהובה ואחת לשנה ויותר פונה אלי תחקירנית או חוקרת לא צהובה. מכל המינים, מכל הגוונים - דוקטורנטיות עם נושא פיקנטי ועד משועממים שרוצים להתווכח. מי שנשאב אל העולם הזה צולל מהר מאוד אל מערבולת שבה כל בעל ניסיון הופך לנושא עניין. אני בעצמי הייתי מוכן לעשות הרבה מאוד בשביל לדבר עם בעלי ניסיון בהתחלה, כאשר עוד חשבתי בתמימותי, כמו כולם, שיש איזושהי תשובה או תובנה מן המוכן שיכולה לעזור. גם אני לא רציתי להבין שההתמודדות עם כל הקשיים לבדי היא בלתי נמנעת, ואצלנו בתחילת הדרך לא בדיוק שיתפנו - היה לנו הסכם שלא משתפים בכלום. מהר מאוד נשבר לי הלב בכאב גדול, ולא היה לי אף חבר שיכלתי לשתף. הייתי מוכן באותו הזמן לעשות המון כדי לפגוש כל אחד שנדמה היה או היתה שהם בזוגיות פתוחה. כולם עניינו אותי וכל אחד היה נראה כמו מומחה.
אולי בגלל שבשבילי תהליך חיפוש התשובות והתובנות בהתחלה היה מייאש וכואב, אני מאוד קואופרטיבי כלפי כל מי שפונה אלי. לכן כל כל מי שפונה אלי מקבל או מקבלת תשובה בשיא הרצון הטוב, בלי שום ציניות ובלי שום כוונות שמעבר לזה.
ערב אחד אני מתיישב מול המחשב ורואה מסר מהבהב, ובאדישות אני פותח אותו ומחכה לעוד מסר פרסומת מתפוז. אבל הפעם זו ג'ניס שכותבת לי.
ג'ניס היא אישה מיוחדת. בדרך כלל החיבור שלי עם ג'ניס הוא מאוד מיידי. אני רואה ממנה איזו שאלה אחת ובתוך מעט מאוד זמן אני רואה שהיא נשאבת אל תוך הבלוג שלי. אני רואה שהיא נכנסת ויוצאת ממנו ומגיבה וקוראת ושואלת ומספרת על עצמה.
פעם ג'ניס היא בת 25 ופעם בת 45. אבל ההמנון הוא אותו ההמנון.
אני לא יכולה, היא כותבת לי. אני לא מסוגלת להפסיק עכשיו. אני מרגישה שאני נקברת חיים. אני אוהבת את בת הזוג שלי (או בן הזוג שלי) מאוד, אבל אני מחכה לעצמי במורד השביל. אני לא יודעת איך אוכל להסביר לבת הזוג שלי שאני אוהבת אותה. היא אהבת חיי, היא כואבת ומבכה את אובדני, אבל היא גם לא רוצה להיו זו שעוצרת אותי.
בת הזוג של ג'ניס היא טיפוס אצילי, ואני לא כותב את זה בציניות. בת הזוג של ג'ניס מוכנה להיקרע מבפנים כי היא לא מוכנה להגביל את שאהבה נפשה. "היא אוהבת אותי", מספרת לי ג'ניס, "היא מוכנה לכאוב את הכאב הזה בשבילי ואני מתייסרת על הכאב שנגרם לה. אני אוהבת אותה ואני מתפללת שהיא תראה שאני כאן איתה ולא הולכת לשום מקום. שהיא בלב שלי no matter what ושום קשר חיצוני לא ישנה את זה. אני חייבת את זה בשבילי בשביל להיות שלמה ואני חייבת את החופש הזה בנשמתי".
היא צודקת, אני יודע. יש אנשים שחייבים את החופש הזה בנשמתם. אני קרוב מאוד להיות אחד כזה בעצמי. אולי בגלל זה אני מתחבר כל כך עם ג'ניס. כי שנינו בנויים לפרוש כנף, כי חופש הוא לב הוויתי ושמי האמיתי. אני יודע שג'ניס חייבת להגשים את הגילויים שלה עם עצמה. היא עצמה אומרת זאת בפה מלא: היא לא טיפוס שלוקח סיכונים, אבל פה היא מוכנה לסכן הרבה. החיים לעולם לא יהיו אותם החיים אם לא נטעם.
אני אומר לה, בלב חלול מאמונה, שלפעמים "חופש" הוא רק מילה אחרת ל"אין מה להפסיד". שהייתי מוותר על הכל למען אהבת חיי. אחליף את כל ה"מחרים" שלי תמורת אתמול בודד אומר השיר, אני מזכיר לה ויודע שהמילים שלי חסרות תוחלת. ג'ניס כבר לא מסוגלת לבחור לעצור, כי המחר שלה כבר לא שייך לבובי. אני יודע שכל התחינות וההפצרות שלי חסרות תוחלת. את שחייב לקרות איש אינו יכול לעצור. דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. הבחירה לעזוב הכל כדי להחזיק את בובי שייכת לאתמול ואני צופה בה, בעיניים כלות, נמוגה אל מסרים קצרים, פייסבוק ואל השיכחה. אני צופה בה מכלה את אושרה שלה והלב נכמר.
אני יודע את הסוף. אני יודע כי כמו קסנדרה כבר צפיתי במחזה הזה. כבר נפגשנו בבית קפה ודיברנו שעות, כבר ראיתי את ליבה דואב במייל אחר מייל. כבר הייתי שם איתה, פעם אחר פעם. עדיין, אני בוחר לנסות. אני בוחר לנסות כי מישהו יאמר פעם שהעתיד לא נקבע. The future is not set, הוא אמר. There is no fate than what we make for ourselves. ואולי, אם אני אפסיק לנסות, אני אהיה בעצמי מישהו שאני לא רוצה להיות. כי המישהו שאני רוצה להיות הוא המישהו שמנסה לעזור, לא הספינקס שצופה באדישות קהת חושים בכאבו של אחר.
אני יודע, כשג'ניס כותבת לי, שאני אשתדל להיות עדין והגון והוגן וסבלני איתה, ומלא חמלה. לא מגיעה לג'ניס הציניות. כמו כולנו, היא רק רוצה שיהיה לה טוב. זה לא פשע ולא חטא ולאף אחד אין מונופול על החוכמה. הנבואה לא ניתנה לבעלי הניסיון, הם לא צריכים אותה, יש להם ניסיון שהוא לא מאוד מוצלח בידיעת העתיד אבל לא רע בכלל בלהתכונן אליו.
One day up near Salinas,I let him slip away,
He's looking for that home and I hope he finds it,
But I'd trade all of my tomorrows for just one yesterday
To be holding Bobby's body next to mine.
Freedom is just another word for nothing left to lose,
Nothing, that's all that Bobby left me, yeah,
But feeling good was easy, Lord, when he sang the blues,
Hey, feeling good was good enough for me,
Good enough for me and my Bobby McGee.
אז אל תכעסו על שועל זקן כשהוא נאנח ונעצב.
הוא כאב כבר עם ג'ניס יותר מדי פעמים בשביל להיות אופטימי כברירת מחדל אבל גם יותר מדי פעמים בשביל הערות ציניות.
שועל זקן נאנח לפעמים ומבין שבמסע הזה, לא תמיד ג'ניס ובובי חייבים ללכת יחד. שההווה אינו נצחי והאושר הוא רק רגעים.
לפעמים שועל זקן גם קצת מפחד להביע אופטימיות. אולי בגלל שבכל פעם כזו שהוא החזיק אצבעות זה כאב לו מאוד ביחד עם ג'ניס.
לפעמים, מרוב שהוא מהרהר בה, הוא מדבר עם מישהי ופתאום רואה אותה בה לרגע, רק לרגע ואז הקסם עובר. אף אחת לא באמת חייבת להיות ג'ניס והשועלים הזקנים הם בעצמם ההוכחה הכי טובה לזה. לפעמים הזיכרון מבלבל אותנו, ולפעמים תעתועי הדמיון גורמים לשועל זקן לראות דברים שאינם.
שועלים זקנים יודעים שג'ניס אפילו לא המציאה את השיר הזה. זה קורה כל הזמן.
בובי הולך לאיבוד כל הזמן. לפעמים ג'ניס צריכה לאבד אותו כדי להיות ג'ניס.
במידה מסויימת זה גם הסיפור של בובי ולא רק של ג'ניס, וקצת בשביל לפרגן לו החלטתי שאני אקרא לו הסיפור של בובי ולא של ג'ניס או כריס. כי בובי כואב לא פחות מג'ניס, אבל הוא משתדל, בחיי. אחרי הכל בובי, מסכן, נפל חזק עם שורה ארוכה של מוזיקאיות, הסוג שמתאהבים בהן הכי חזק.
והשיר חוזר.
הסיפור הזה הוא לא סיפור בודד. האמת היא שזה מה שכואב בו - שהוא חוזר על עצמו.
אני כותב בתפוז מ2007. אצלי זה חזר על עצמו כמעט עשר פעמים עד היום. אני כותב "כמעט" כי כל מקרה הוא קצת שונה ועדיין אותו הדבר. לפעמים אלו שני סיפורים שרק חצי מהם דומה, לפעמים זהו שחזור מרשים בעוצמתו. זה סיפור על אהבה, על גילוי עצמי ועל אובדן.
אם הייתי מהמר, הייתי שם הרבה מאוד כסף על כך שרכה ונשית יכולה ממש כמוני לספר את הסיפור הזה, שאני אקרא לו הסיפור של בובי.
אחת לחודש בערך, כותבת לי מישהי חדשה ולא מוכרת, או מישהו חדש ולא מוכר. יש לי בלוג ואני בכל זאת כותב בו גם דברים שקשורים לנושא זוגיות פתוחה. בעבר גם פרסמתי שני טורים בYNET והם כמעט היחידים שמספרים את הדברים מנקודת ראותו של בעל ניסיון ולא של איזה פנטזיונר. הרבה פונים אלי וזו לא אמירה לצורך שחצנות אלא הסבר. אחת לחודשיים-שלושה פונה אלי איזו תחקירנית צהובה ואחת לשנה ויותר פונה אלי תחקירנית או חוקרת לא צהובה. מכל המינים, מכל הגוונים - דוקטורנטיות עם נושא פיקנטי ועד משועממים שרוצים להתווכח. מי שנשאב אל העולם הזה צולל מהר מאוד אל מערבולת שבה כל בעל ניסיון הופך לנושא עניין. אני בעצמי הייתי מוכן לעשות הרבה מאוד בשביל לדבר עם בעלי ניסיון בהתחלה, כאשר עוד חשבתי בתמימותי, כמו כולם, שיש איזושהי תשובה או תובנה מן המוכן שיכולה לעזור. גם אני לא רציתי להבין שההתמודדות עם כל הקשיים לבדי היא בלתי נמנעת, ואצלנו בתחילת הדרך לא בדיוק שיתפנו - היה לנו הסכם שלא משתפים בכלום. מהר מאוד נשבר לי הלב בכאב גדול, ולא היה לי אף חבר שיכלתי לשתף. הייתי מוכן באותו הזמן לעשות המון כדי לפגוש כל אחד שנדמה היה או היתה שהם בזוגיות פתוחה. כולם עניינו אותי וכל אחד היה נראה כמו מומחה.
אולי בגלל שבשבילי תהליך חיפוש התשובות והתובנות בהתחלה היה מייאש וכואב, אני מאוד קואופרטיבי כלפי כל מי שפונה אלי. לכן כל כל מי שפונה אלי מקבל או מקבלת תשובה בשיא הרצון הטוב, בלי שום ציניות ובלי שום כוונות שמעבר לזה.
ערב אחד אני מתיישב מול המחשב ורואה מסר מהבהב, ובאדישות אני פותח אותו ומחכה לעוד מסר פרסומת מתפוז. אבל הפעם זו ג'ניס שכותבת לי.
ג'ניס היא אישה מיוחדת. בדרך כלל החיבור שלי עם ג'ניס הוא מאוד מיידי. אני רואה ממנה איזו שאלה אחת ובתוך מעט מאוד זמן אני רואה שהיא נשאבת אל תוך הבלוג שלי. אני רואה שהיא נכנסת ויוצאת ממנו ומגיבה וקוראת ושואלת ומספרת על עצמה.
פעם ג'ניס היא בת 25 ופעם בת 45. אבל ההמנון הוא אותו ההמנון.
אני לא יכולה, היא כותבת לי. אני לא מסוגלת להפסיק עכשיו. אני מרגישה שאני נקברת חיים. אני אוהבת את בת הזוג שלי (או בן הזוג שלי) מאוד, אבל אני מחכה לעצמי במורד השביל. אני לא יודעת איך אוכל להסביר לבת הזוג שלי שאני אוהבת אותה. היא אהבת חיי, היא כואבת ומבכה את אובדני, אבל היא גם לא רוצה להיו זו שעוצרת אותי.
בת הזוג של ג'ניס היא טיפוס אצילי, ואני לא כותב את זה בציניות. בת הזוג של ג'ניס מוכנה להיקרע מבפנים כי היא לא מוכנה להגביל את שאהבה נפשה. "היא אוהבת אותי", מספרת לי ג'ניס, "היא מוכנה לכאוב את הכאב הזה בשבילי ואני מתייסרת על הכאב שנגרם לה. אני אוהבת אותה ואני מתפללת שהיא תראה שאני כאן איתה ולא הולכת לשום מקום. שהיא בלב שלי no matter what ושום קשר חיצוני לא ישנה את זה. אני חייבת את זה בשבילי בשביל להיות שלמה ואני חייבת את החופש הזה בנשמתי".
היא צודקת, אני יודע. יש אנשים שחייבים את החופש הזה בנשמתם. אני קרוב מאוד להיות אחד כזה בעצמי. אולי בגלל זה אני מתחבר כל כך עם ג'ניס. כי שנינו בנויים לפרוש כנף, כי חופש הוא לב הוויתי ושמי האמיתי. אני יודע שג'ניס חייבת להגשים את הגילויים שלה עם עצמה. היא עצמה אומרת זאת בפה מלא: היא לא טיפוס שלוקח סיכונים, אבל פה היא מוכנה לסכן הרבה. החיים לעולם לא יהיו אותם החיים אם לא נטעם.
אני אומר לה, בלב חלול מאמונה, שלפעמים "חופש" הוא רק מילה אחרת ל"אין מה להפסיד". שהייתי מוותר על הכל למען אהבת חיי. אחליף את כל ה"מחרים" שלי תמורת אתמול בודד אומר השיר, אני מזכיר לה ויודע שהמילים שלי חסרות תוחלת. ג'ניס כבר לא מסוגלת לבחור לעצור, כי המחר שלה כבר לא שייך לבובי. אני יודע שכל התחינות וההפצרות שלי חסרות תוחלת. את שחייב לקרות איש אינו יכול לעצור. דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. הבחירה לעזוב הכל כדי להחזיק את בובי שייכת לאתמול ואני צופה בה, בעיניים כלות, נמוגה אל מסרים קצרים, פייסבוק ואל השיכחה. אני צופה בה מכלה את אושרה שלה והלב נכמר.
אני יודע את הסוף. אני יודע כי כמו קסנדרה כבר צפיתי במחזה הזה. כבר נפגשנו בבית קפה ודיברנו שעות, כבר ראיתי את ליבה דואב במייל אחר מייל. כבר הייתי שם איתה, פעם אחר פעם. עדיין, אני בוחר לנסות. אני בוחר לנסות כי מישהו יאמר פעם שהעתיד לא נקבע. The future is not set, הוא אמר. There is no fate than what we make for ourselves. ואולי, אם אני אפסיק לנסות, אני אהיה בעצמי מישהו שאני לא רוצה להיות. כי המישהו שאני רוצה להיות הוא המישהו שמנסה לעזור, לא הספינקס שצופה באדישות קהת חושים בכאבו של אחר.
אני יודע, כשג'ניס כותבת לי, שאני אשתדל להיות עדין והגון והוגן וסבלני איתה, ומלא חמלה. לא מגיעה לג'ניס הציניות. כמו כולנו, היא רק רוצה שיהיה לה טוב. זה לא פשע ולא חטא ולאף אחד אין מונופול על החוכמה. הנבואה לא ניתנה לבעלי הניסיון, הם לא צריכים אותה, יש להם ניסיון שהוא לא מאוד מוצלח בידיעת העתיד אבל לא רע בכלל בלהתכונן אליו.
One day up near Salinas,I let him slip away,
He's looking for that home and I hope he finds it,
But I'd trade all of my tomorrows for just one yesterday
To be holding Bobby's body next to mine.
Freedom is just another word for nothing left to lose,
Nothing, that's all that Bobby left me, yeah,
But feeling good was easy, Lord, when he sang the blues,
Hey, feeling good was good enough for me,
Good enough for me and my Bobby McGee.
אז אל תכעסו על שועל זקן כשהוא נאנח ונעצב.
הוא כאב כבר עם ג'ניס יותר מדי פעמים בשביל להיות אופטימי כברירת מחדל אבל גם יותר מדי פעמים בשביל הערות ציניות.
שועל זקן נאנח לפעמים ומבין שבמסע הזה, לא תמיד ג'ניס ובובי חייבים ללכת יחד. שההווה אינו נצחי והאושר הוא רק רגעים.
לפעמים שועל זקן גם קצת מפחד להביע אופטימיות. אולי בגלל שבכל פעם כזו שהוא החזיק אצבעות זה כאב לו מאוד ביחד עם ג'ניס.
לפעמים, מרוב שהוא מהרהר בה, הוא מדבר עם מישהי ופתאום רואה אותה בה לרגע, רק לרגע ואז הקסם עובר. אף אחת לא באמת חייבת להיות ג'ניס והשועלים הזקנים הם בעצמם ההוכחה הכי טובה לזה. לפעמים הזיכרון מבלבל אותנו, ולפעמים תעתועי הדמיון גורמים לשועל זקן לראות דברים שאינם.
שועלים זקנים יודעים שג'ניס אפילו לא המציאה את השיר הזה. זה קורה כל הזמן.
בובי הולך לאיבוד כל הזמן. לפעמים ג'ניס צריכה לאבד אותו כדי להיות ג'ניס.
במידה מסויימת זה גם הסיפור של בובי ולא רק של ג'ניס, וקצת בשביל לפרגן לו החלטתי שאני אקרא לו הסיפור של בובי ולא של ג'ניס או כריס. כי בובי כואב לא פחות מג'ניס, אבל הוא משתדל, בחיי. אחרי הכל בובי, מסכן, נפל חזק עם שורה ארוכה של מוזיקאיות, הסוג שמתאהבים בהן הכי חזק.
והשיר חוזר.