"אני אמא" - חברה שלחה וזה נגע בי....

kramerkaren

New member
"אני אמא" - חברה שלחה וזה נגע בי....

אני אמא.
אני לפעמים לא מתקלחת.
אני לפעמים לא מתקלחת גם יומיים. ...
אני לפעמים יוצאת מהבית בלי איפור. (פחח אעלק בלי איפור, זה כל כך 2013, התכוונתי שלפעמים אני יוצאת להביא את הילדה מהגן בלי חזייה).
אני אמא. אני לפעמים אומרת לילדות שלי "לא נורא מחר נתקלח".
אני אמא. אני לפעמים משכנעת את הילדות לא ללכת לחוג כי אני לא מסוגלת לצאת עם הקטן מהבית בעגלה עם מוניות בגשם.
אני אמא. אני לפעמים כל כך עצבנית שאני שוכחת אלף הבטחות שהבטחתי במהלך היום.
אני אמא. אני לפעמים מנגבת לילדים שלי כל מיני סוגים של זיעות נזלות שוקולדים מהפנים ושאר דברים מרוחים ובלית ברירה עם ידיים חשופות כשאנחנו בחוץ. בסוף מנגבת את זה על הבגדים של מישהו, שלי, שלהם, זורמת. חשוב לזרום.
אני אמא. לפעמים הארוחה היחידה שיש לי ביום זה שתי צלחות של שאריות של הילדות שאני מאחדת לצלחת אחת.
אפשרות שנייה תהיה לאכול שתי פרוסות לחם עם לאבנה בתוך המקרר מהר מהר ולהרגיש כמו חזיר.
אני אמא. אני תמיד, אבל תמיד קצת אחרטט את הגננת ואעגל פינות על כל מיני דברים. כנ"ל לגבי האמהות מהגן שהן סוג של מנכ"ליות האמהות הכלל עולמיות ואני תמיד בטוחה שאיכשהוא כולן בקליקה אחת חברות הכי טובות ורק אני לא.
אני אמא. הילדים שלי בוכים וצורחים ולפעמים משטתחים וכן גם צועקים עליי ולא מכבדים אותי ולפעמים מתחצפים אליי. עדיין הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם הכי בעולם ועדיין בסוף יום הן יגידו "את האמא הכי טובה שיש" וזה יותר חשוב מהדודה שהרימה גבה בסופר או האמא ששאלה אם אפשר לתת לילדה סוכריה כי היא בוכה, בתור נחמה לכך שאמא שלה (אני) מסרבת לתת לה משהו ואני כנראה מכשפה.
אני אמא. לא תמיד הילדים שלי נראים מחונכים למופת כמו משפחת פון טראמפ. אבל לא הייתי מחליפה אותם בשום דבר בעולם הזה.
אני אמא. בילד שלישי לא הרתחתי בקבוקים, שמתי מים מהברז, מוצצים מגיעים ישירות מהרצפה לפה שלו, כן גם במקומות ציבוריים, וכשבלילה אין לי כוח לשטוף את הבקבוק אני רק שוטפת עם מים מנערת טוב טוב ומקווה לטוב.
אני אמא. אני לא יושבת לארוחות משפחתיות עם הילדים שלי באמצע שבוע, הבנות יושבות לאכול בנפרד ואני בנפרד כי אני צריכה את זה לנפש שלי. ובמשך חודשים ושנים אני מצדיקה את זה בכל מיני הצדקות לכל שלל האמירות שזה נורא חשוב וכו', והגיע הזמן להפסיק לתרץ את זה. לא בא לי. לא מתאים לי. הן מסודרות שתיהן יחד מקשקשות להן. ואני צריכה את הזמן הזה לדברים אחרים.
אני אמא. לפעמים אני מקללת. לפעמים בורח ליד הילדים. לפעמים הילדות שומעות אותי אומרת משהו לאבא שלהן או למישהו שהן לא היו צריכות לשמוע. לא תמיד אני מכונת צנזורה. אבל הן יראו בסוף היום את החיבוק לאבא שלהן, את המילים החמות, והן יבינו שיש להן בבית חומת מגן כל כך חזקה מפני העולם שזה כל מה שחשוב.
בקיצור בנות. אני בסך הכול אמא. אני לא סופר נני מהלכת עם שלל תוכן העשרתי בכל עת ועונה וסבלנותי היא לא אין סופית ולפעמים היא כמעט ולא קיימת. לפעמים.
בעצם אני לא רק אמא.
אני בן אדם, אני אחות, אני חברה, אני שכנה, אני בת, אני נכדה, אני שירי. אני גם אמא.
עשיתי הרבה טעויות ואני כנראה עוד אמשיך לעשות.
אני פשוט בוחרת לא להתבייש בהן.
 

sefia

New member
אהבתי מאד !


 

נאוה57

New member
לפעמים לא מתקלחת גם יומיים?!?

לזה עוד לא הגעתי

חמוד אבל אני כנראה את הטעויות שלי עושה במקומות קצת אחרים.
 

Mנטה

New member
אני לא כל כך אוהבת

יש דברים שאני מאוד מזדהה אתם ויש דברים שאני חושבת שזה ויתור גדול מדי שאנחנו מוותרות לעצמנו ויש דברים שאני באופן אישי לא מוותרת עליהם.
אין מצב שאני לא אתקלח יומיים, במקסימום אני מוותרת על הפעם השניה באותו היום.
ויש דברים שהם לא מאמץ מאוד גדול.
ואני לא חושבת שאם מצד אחד לא מצנזרים ומצד שני מחבקים את אבא אז בהכרח יש חומת מגן בתחושה.
&nbsp
אני מבינה מאיפה זה בא ולמה הפוסט הזה, ובחיי שאני מסכימה שזרימה זה חשוב ושטעויות של עצמנו צריך להכיל וכו', אבל או שהטעויות שלי מאוד שונות או שאני חושבת שבכל זאת יש גבול לויתורים (גם שלי וגם שלה).
&nbsp
ולאכול שאריות מהצלחות של הילדות אני לא אוכלת. עד כאן.
 

סו ורד

New member
גם אני לא ממש הזדהיתי

אני כל כך לא מקריבנית ולא מאמינה בהקרבה עצמית.
אין סיכוי שאוכל פרוסה דלוחה בעמידה במקרר או שאריות מצלחות הילדים, מגיע לי לאכול כמו בנאדם אוכל טעים. אין סיכוי שלא אתקלח יומיים (אולי עם תינוק ניו בורן אבל בשוטף? למה שלא יהיה לי זמן להתקלח? ) ואין סיכוי שאצא בלי חזיה (או באופן כללי לבושה באופן שלא הולם אותי).
ואולי בגלל שיש לי רק שני ילדים אני לא חווה את כל היומיום הזה בתור משהו כזה מעמיס וכאוטי. אין לי צורך להסביר את עצמי, להתנצל או להוכיח שלמרות שאני מעגלת פינות (בארררור) אני עדיין אמא טובה.
 

shibolet101

New member
נראה לי שפשוט לכל אחת יותר קל לוותר במקומות אחרים

יש מי שלצאת מהבית בפיגמה נראה לה קטסטרוםה
אני מודה שעשיתי את זה גם לפני הילדים

יש מי שמוכנה לוותר בקלות על אוכל טעים, אנייודעת שאני לא ולפחות ארוחה אחת ביום תהיה מושקעת (על השאר יש לי יופי של תירוץ אמא טריה לטחון שוקולד)

אחת חושבת שרק עם ניו בורן לא מספיקים מקלחת, כשהגדולה שלי רק נולדה התקלחתי פעמיים ביום לעומת זאת כשהיא הגיע לגיל שנה חזרתי למקלחת של דקה מותשת בסוף היום רק כדי לא להגעיל את עצמי

וכן צרחתי בשבוע שעבר על הבת שלי באמצע הרחוב למרות שכשהיא רק נולדה הבטחתי לעצמי לא להיות מהאמהות האלה
ויש ימים שארוחת הערב שלה היא כריך למרות שבתפיסה שלי זאת ארוחה סופר חשובה
ומן הסתם כמו בת שנתיים טיפוסית היא נשכבת על המדרכה וצורחת כל פעם שאומרים לה לא ואני סופגת את כל המבטים בשקט (_וחסר למי שינסה להציע לה סוכריה בשלב הזה הוא יראה מה זה עצבים של גינגית)
וכל אחד מאלה עשה לי ערימת רגשות אשם רגע לפני שהבנתי שאני חייבת לקבל אותם
חלקם עדיין עושים לי רגשות אשם וזה אני מניחה העניין העיקרי
 

נאוה57

New member
מסכימה מאד


אני חושבת שכולנו מוותרות ומקריבות וכולנו עושות טעויות וגם מרגישות אשמות. זה דיי חלק מהאימהות.
למרות זאת יש איזשהו גבול מינימלי שכל אחת שמה אותו במקום אחר.
 

סו ורד

New member
מוותרות -ודאי, אבל לא מקריבות

קשה לי עם עמדת ההקרבה. יש נשים שחושבות שככל שהן יקריבו יותר כך הן יהיו אמהות מסורות יותר -ובעיני זה להיפך.
וגם עם נושא האשמה אני לא מסוגלת להזדהות. על מה שאני אמורה להרגיש אשמה בדיוק?
 

kramerkaren

New member
אני לא חושבת שהפוסט ההוא נכתב

מתוך תחושת הקרבה, אלא מתוך תחושת "אילו הם חיי, לטוב ולרע, ואני לא מושלמת, וזה מה יש ואני עדיין האמא הכי טובה בשביל ילדי". זה מה שאני קראתי מתוך זה.
בימים שלא הגעתי למקלחת, והיו כאלה, זה לא היה מתוך הקרבה. גם לא כשאני אוכלת א האוכל מהצלחות של הילדים שלי. זו ממש לא התחושה שמלווה, אלא סוג של "זה מה יש ועם זה ננצח".
ולגבי נושא האשמה....מקנאה בכך, אם כך. יש לי כל כך הרבה רגשות אשמה, נקיפות מצפון. אני לא מונע על פיהם, הם לא מה שמגדיר אותי, אבל בהם בהחלט שם. הם שם כשאני מסיימת משהו "מהיר" של העבודה (פאסט פורוורד שעה), הם שם כשאני מאפשרת עוד תכנית טלוויזיה כי אין לי כוח לכלום. הם שם כשהצרכים של ילד אחד ופסים מקום משני כי הצרכים של השני גוברים עליו. הם גם שם כשאני בוחרת לשים את עצמי במקום הראשון, למרות שאני יודעת שזה לאו דווקא הדבר הנכון ביותר עבור הילדים, בטח לא בטווח הקצר. שוב, הם לא הכוח המניע של חיי, אני לא נותנת לאשמה לקבוע את סדר היום, והאשמה בקושי תופס מקום במערכת השיקולים שלי. בקושי. אבל הוא שם. לא רגש רציונאלי. לא רגש שבא לי עליו. גם לא רגש שאני מרגישה שאני מצליחה לנהל שיח איתו. פשוט נוכחות מבאסת.
 

סו ורד

New member
אני מניחה שכל נקודת המוצא זרה לי ולכן קשה לי להזדהות

אני לא מסתובבת עטופת רגשות אשמה. לא על שעות טלוויזיה, לא על תזונה, לא על שלומם הנפשי. זה בכלל לא עולה על דעתי להאשים את עצמי, הפך, מגיעה לי מדליה
. למעשה זה מרגיש לי מלאכותי להאשים את עצמי כשברור שאני עושה כמיטב יכולתי.
&nbsp
כך שכל נקודת המוצא של הפוסט הזה מראש זרה לי, וכנראה שבגלל זה זה נקרא לי כמו אוסף הצתדקויות שכזה.
 

בּלו

New member
את כנראה לא פולניה


גם אני עם האשמה הזאת. הרבה.
בעיקר על זה שלפעמים פשוט בא לי להיות במקום אחר...
 
למעלה