אנחנו בבית...
לפני שבוע בדיוק ילדתי בקיסרי אלקטיבי את כרמל, הבת הבכורה שלנו.
עוד לפני ההריון ראו ברחם מיומה (שרירן) שגדלה במהלכו לגודל עצום של 10*11 ס"מ (כמו ראש של תינוק). בעקבותיה הייתה המלצה חד משמעית של 3-4 רופאים שונים ללכת לקיסרי, כיוון שהיא ישבה קרוב מאד לצוואר הרחם ודי חסמה אותו. אחרי זמן ארוך מאד של קבלה והפנמה הבנתי שפנינו לקיסרי. המיומה צרכה הרבה דם, וזה היה כמעט כמו הריון תאומים בכל מיני פרמטרים: צריכת דם, מקום לעובר ועוד. הרופא שלי דיבר איתי על סיכונים כגון טורטיקוליס, מצג עכוז, לידה מוקדמת (ציטוט מדוייק: אני אגיד תודה על כל יום אחרי 34) ובשלבים מאוחרים יותר על חתך לא רגיל לצורך הקיסרי, כיוון שהמיומה ישבה בדיוק היכן שחותכים.
ההמלצה שלו הייתה לבחור בי"ח לפי הפגיה, ולכן בחרתי בתל השומר לעשות את הניתוח.
במרפאה הטרום ניתוחית הסכימו עם דעתם של הרופאים הקודמים וקבעו ניתוח לשבוע 38+1, יום אחרי יום ההולדת שלי.
מאותו רגע ימים התחילו לרוץ, בעיקר כיוון שהייתי טרודה מאד ב"ניקוי שולחן" בעבודה. חזרתי הביתה כל יום וכתבתי דוחות סיכום טיפול. לא חשבתי כמעט על הלידה הקרבה. למעשה, הפעם הראשונה שכן התחלתי להבין ולעכל הייתה כשנכנסתי לשטח חדרי הניתוח והמתנתי. הרגע הראשון של שקט מזה שבועות, ואני פשוט התחלתי לבכות.
בנזוגי היקר ליווה אותי בחלק מהניתוח, שההרגשה העיקרית שלי בו הייתה ספינה מיטלטלת: הזיזו אותי, דחפו לכל מיני כיוונים, הרגשתי שאני זזה לכאן ולשם. לשמחתי הרבה כל סיבוך שממנו חששו התבדה. חששו מדימום מסיבי והזמינו לי שתי מנות דם- לא השתמשו באף אחת. חששו שיזדקקו לחתך מעל המיומה ואפילו חתך אנכי במקום רוחבי - יש לי חתך רוחבי מתחת למיומה, שהסתבר שהיה מרווח קטן בינה לבין צוואר הרחם ושראש התינוקת אפילו השתחל למרווח הזה. חששו השהניתוח יהיה מסובך ויתארך, אבל מלבד קריאה לייעוץ הכל היה בסדר וקצר.
ההתאוששות קשה. לכל מי שמהיום תגיד שהיא רוצה קיסרי אלקטיבי כי היא חוששת מהכאבים בלידה וגינלית, אומר שקיסרי זה כואב מאד, וכבר יש תינוק לטפל בו. יש למעשה 3 צלקות, וזו שרואים היא הכי פחות כואבת מביניהן. אני מדדה ברחבי הבית ומכריחה את עצמי להתקדם, מגלה לכמה דברים נדרשים שרירי בטן (להסתובב במיטה... מי ידע שזה יהיה כל כך מסובך...). אני מחכה בקוצר רוח להחלמה מלאה ושאוכל להשתעל כמו שצריך.
שמחתי לגלות עוד צד בבן זוגי, צד אוהב ותומך, שעושה הכל כדי שאני אתעסק רק בהנקה ובטיפול בעצמי. הוא מזכיר לי שהוא אוהב אותי, שהוא גאה בי, וסוחט לי מיץ תפוזים באמצע הלילה כדי שכדורי הברזל יספגו יותר טוב. אני מוקפת בעזרה משמעותית, וזו אכן ההמלצה שלי לכל מי שעתידה לעבור לידה קיסרית.
כאמור, ילדתי בתל השומר. הבחירה שלי הייתה לפי הפגיה ולפי הניסיון הרב שיש להם בקיסריים. שמעתי דברים רעים על מחלקת היולדות ואמרתי שמקסימום אוותר על פרטיות לכמה ימים. אז מסתבר שיש את יולדות א', שבה יש 4-5 מיטות בחדר והמראה מיושן למדי, ויש את יולדות ב', שזה חדרים זוגיים ואפילו פרטיים, שעברו שיפוץ לא מזמן ובהחלט נתנו שהות נעימה. התמזל מזלנו וחלקנו את החדר עם זוג מקסים ונעים. מאפשרים למלווה אחד לכל יולדת להשאר איתה בלילה בלי יותר מדי שאלות, יש מאבטח שבא בשעה 14:00 ובשעה 21:00 לגרש אורחים שורצים ומנוחת הצהריים בהחלט הייתה מנוחתית. הצוות היה מקסים ודואג אם כי מאד עמוס (סממנים של מערכת הבריאות הסובלת), להבדיל מצוות התינוקיה ובייחוד האחיות אחראיות המשמרת שבהחלט היה יכולות להנות משיפור ביחסי האנוש שלהן. הפעם היחידה שבה בכיתי בכי לא הורמונלי הייתה אחרי שחזרתי משהות בתינוקיה בגלל היחס שקיבלתי שם.
ההיסטוריה המיילדותית בשני הצדדים היא לידות בשבוע 41-42 במשקלי 3-3.5 ק"ג. כרמל יצאה "חצי אפויה", במשקל 2.690, גוזל קטנטן ואדום שישן רוב הזמן וצריך להעיר אותו להאכלות. רק אתמול היא התחילה להעיר אותנו בדרישה לעוד חלב. היא קטנה עם פה קטן, שיכול לתפוס רק את הפטמה ללא הילה ואני רואה כוכבים בכל הנקה. אחרי ביקור של יועצת הנקה הוחלט לתת לפטמות לנוח ולהחלים, עברתי ליום-יומיים של שאיבות בתקווה שזה יעזור לשבור את המעגל.
יש עוד הרבה דברים שהיו קשורים לאשפוז הזה אבל לא עולים בראשי דברים נוספים שמשמעותיים לפורום, ולמען האמת אני לא בטוחה שהפנמתי את העובדה שכרמל היא שלנו ולא משימה זמנית לחופשת פסח
.
לפני שבוע בדיוק ילדתי בקיסרי אלקטיבי את כרמל, הבת הבכורה שלנו.
עוד לפני ההריון ראו ברחם מיומה (שרירן) שגדלה במהלכו לגודל עצום של 10*11 ס"מ (כמו ראש של תינוק). בעקבותיה הייתה המלצה חד משמעית של 3-4 רופאים שונים ללכת לקיסרי, כיוון שהיא ישבה קרוב מאד לצוואר הרחם ודי חסמה אותו. אחרי זמן ארוך מאד של קבלה והפנמה הבנתי שפנינו לקיסרי. המיומה צרכה הרבה דם, וזה היה כמעט כמו הריון תאומים בכל מיני פרמטרים: צריכת דם, מקום לעובר ועוד. הרופא שלי דיבר איתי על סיכונים כגון טורטיקוליס, מצג עכוז, לידה מוקדמת (ציטוט מדוייק: אני אגיד תודה על כל יום אחרי 34) ובשלבים מאוחרים יותר על חתך לא רגיל לצורך הקיסרי, כיוון שהמיומה ישבה בדיוק היכן שחותכים.
ההמלצה שלו הייתה לבחור בי"ח לפי הפגיה, ולכן בחרתי בתל השומר לעשות את הניתוח.
במרפאה הטרום ניתוחית הסכימו עם דעתם של הרופאים הקודמים וקבעו ניתוח לשבוע 38+1, יום אחרי יום ההולדת שלי.
מאותו רגע ימים התחילו לרוץ, בעיקר כיוון שהייתי טרודה מאד ב"ניקוי שולחן" בעבודה. חזרתי הביתה כל יום וכתבתי דוחות סיכום טיפול. לא חשבתי כמעט על הלידה הקרבה. למעשה, הפעם הראשונה שכן התחלתי להבין ולעכל הייתה כשנכנסתי לשטח חדרי הניתוח והמתנתי. הרגע הראשון של שקט מזה שבועות, ואני פשוט התחלתי לבכות.
בנזוגי היקר ליווה אותי בחלק מהניתוח, שההרגשה העיקרית שלי בו הייתה ספינה מיטלטלת: הזיזו אותי, דחפו לכל מיני כיוונים, הרגשתי שאני זזה לכאן ולשם. לשמחתי הרבה כל סיבוך שממנו חששו התבדה. חששו מדימום מסיבי והזמינו לי שתי מנות דם- לא השתמשו באף אחת. חששו שיזדקקו לחתך מעל המיומה ואפילו חתך אנכי במקום רוחבי - יש לי חתך רוחבי מתחת למיומה, שהסתבר שהיה מרווח קטן בינה לבין צוואר הרחם ושראש התינוקת אפילו השתחל למרווח הזה. חששו השהניתוח יהיה מסובך ויתארך, אבל מלבד קריאה לייעוץ הכל היה בסדר וקצר.
ההתאוששות קשה. לכל מי שמהיום תגיד שהיא רוצה קיסרי אלקטיבי כי היא חוששת מהכאבים בלידה וגינלית, אומר שקיסרי זה כואב מאד, וכבר יש תינוק לטפל בו. יש למעשה 3 צלקות, וזו שרואים היא הכי פחות כואבת מביניהן. אני מדדה ברחבי הבית ומכריחה את עצמי להתקדם, מגלה לכמה דברים נדרשים שרירי בטן (להסתובב במיטה... מי ידע שזה יהיה כל כך מסובך...). אני מחכה בקוצר רוח להחלמה מלאה ושאוכל להשתעל כמו שצריך.
שמחתי לגלות עוד צד בבן זוגי, צד אוהב ותומך, שעושה הכל כדי שאני אתעסק רק בהנקה ובטיפול בעצמי. הוא מזכיר לי שהוא אוהב אותי, שהוא גאה בי, וסוחט לי מיץ תפוזים באמצע הלילה כדי שכדורי הברזל יספגו יותר טוב. אני מוקפת בעזרה משמעותית, וזו אכן ההמלצה שלי לכל מי שעתידה לעבור לידה קיסרית.
כאמור, ילדתי בתל השומר. הבחירה שלי הייתה לפי הפגיה ולפי הניסיון הרב שיש להם בקיסריים. שמעתי דברים רעים על מחלקת היולדות ואמרתי שמקסימום אוותר על פרטיות לכמה ימים. אז מסתבר שיש את יולדות א', שבה יש 4-5 מיטות בחדר והמראה מיושן למדי, ויש את יולדות ב', שזה חדרים זוגיים ואפילו פרטיים, שעברו שיפוץ לא מזמן ובהחלט נתנו שהות נעימה. התמזל מזלנו וחלקנו את החדר עם זוג מקסים ונעים. מאפשרים למלווה אחד לכל יולדת להשאר איתה בלילה בלי יותר מדי שאלות, יש מאבטח שבא בשעה 14:00 ובשעה 21:00 לגרש אורחים שורצים ומנוחת הצהריים בהחלט הייתה מנוחתית. הצוות היה מקסים ודואג אם כי מאד עמוס (סממנים של מערכת הבריאות הסובלת), להבדיל מצוות התינוקיה ובייחוד האחיות אחראיות המשמרת שבהחלט היה יכולות להנות משיפור ביחסי האנוש שלהן. הפעם היחידה שבה בכיתי בכי לא הורמונלי הייתה אחרי שחזרתי משהות בתינוקיה בגלל היחס שקיבלתי שם.
ההיסטוריה המיילדותית בשני הצדדים היא לידות בשבוע 41-42 במשקלי 3-3.5 ק"ג. כרמל יצאה "חצי אפויה", במשקל 2.690, גוזל קטנטן ואדום שישן רוב הזמן וצריך להעיר אותו להאכלות. רק אתמול היא התחילה להעיר אותנו בדרישה לעוד חלב. היא קטנה עם פה קטן, שיכול לתפוס רק את הפטמה ללא הילה ואני רואה כוכבים בכל הנקה. אחרי ביקור של יועצת הנקה הוחלט לתת לפטמות לנוח ולהחלים, עברתי ליום-יומיים של שאיבות בתקווה שזה יעזור לשבור את המעגל.
יש עוד הרבה דברים שהיו קשורים לאשפוז הזה אבל לא עולים בראשי דברים נוספים שמשמעותיים לפורום, ולמען האמת אני לא בטוחה שהפנמתי את העובדה שכרמל היא שלנו ולא משימה זמנית לחופשת פסח
