אופטימית עצובה
New member
אן/ שירה לי
"את יודעת שירלי, אני, באתי מן הים." "מה פתאום?" "כן. יום אחד ההורים שלי טיילו על שפת הים, ומצאו אותי שם, בין הסלעים, כמו שבת פרעה מצאה את משה בתיבה." "ומה, הם פשוט החליטו לקחת אותך?" "כן". "אני לא מאמינה." "אל תאמיני." אן מאמינה שיש לה כנפיים. היא אומרת שהן גדולות וסגולות וארוכות, כמו אלו שתמיד רציתי. היא אומרת שלא רואים אותן רק מפני שהיא מקפלת אותן כשהיא לובשת את המעיל שלה, אבל כשהיא עומדת מול המראה הגדולה שבחדר האמבטיה של אימה, אפשר לראות אותן, תופסות את כול המקום בחדר. פעם ביקשתי ממנה שתראה לי. "אי אפשר", אמרה וחתמה את השיחה. מאז, לא אמרתי לה דבר על הכנפיים, גם כשהיא התחילה לדבר עליהן מיוזמתה. היא דיברה, ואני שתקתי. עד שיום אחד באמצע ינואר, כשישבנו על המיטה בחדר הקטן שלה עם הקירות בצבע קרם, היא מלמלה בשקט: "היום יום ההולדת שלי". הפניתי אליה מבט שואל. לאן אף פעם לא חגגו יום הולדת. בעצם, אף אחד לא ידע את התאריך שלה. אני חושבת שאפילו הוריה לא ידעו, או שפשוט שכחו מזמן. כשהיו שואלים אותה על זה, היא הייתה משיבה שאין לה יום הולדת, תמיד הייתה ותמשיך להיות, וממילא היא יותר זקנה מכולנו. אן לא הסבירה, רק הסתכלה בי בעיניים האפורות ירוקות שלה, שתמיד חשבתי שהן בעצם פרפרים שנכלאו בתוך ג'ולות שקופות. היא הסיטה את שערי אל מאחורי האוזן, נוגעת קלות בעגיל הכסף בצורת כוכב קטן שענדתי. "היה לי פעם כוכב כזה, בדיוק כזה, כוכב ים", לחשה. יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלה, קצובות ומהירות. הרגשתי את הנשימות שלה על העור שלי, חמות, מספרות סיפור נשכח. פתאום, כאילו כל חושי התעוררו בתוכי, הרגשתי זרמים של חשמל בתוך הגוף שלי, בוער וכמה, ורק מקווה שהיא תבין. והיא הבינה. אצבעות דקות נשלחו אל עור בהיר, ונחשולים של רגשות שרק חיכו לרגע בו תיפתח להם פרצה הציפו ושטפו כמו מקלחת חמה. שפתיה על צווארי וכתפיי, תנועותיה מהירות, כאילו רוצות להספיק לטעום הכול לפני שיתפסו בקלקלתן. ואני נותנת לה לנווט אותי, לקחת אותי למקומות אחרים שלא הכרתי ושרק היא יודעת למצוא. בתנועה כמעט אוטומטית, נזכרתי, ושלחתי ידי אל גבה. טיילתי לאורך עמוד השדרה, מחפשת ולו שריד לכנפיים המיוחדות של אן. וכלום. שום זכר. המשכתי לעלות, חוקרת נואשות, ושם, בערך באזור השכמות, הרגשתי אותן, שתי צלקות מאורכות, אלכסוניות. אן קפצה בבת אחת, כאילו הכיש אותה נחש. עיניה התכסו בדמעות, וגופה הקטן התכווץ בפחד. "אן...", הושטתי אליה יד, אך היא התרחקה והתכווצה עוד יותר, ידיה מחבקות את ברכיה. "אן, סליחה..." היא הזדקפה, לבשה בזריזות את הסוודר שלה ורצה לכיוון הדלת. עוד הספיקה לתת בי מבט מיוסר, ורצה החוצה. יום אחר כך, כתבו בעיתונים שנמצאה גופה של נערה מוטלת על הסלעים בשפת הים. ואני, אני רק יכולתי לחשוב על זה שאן שיקרה לי, שלא היו לה כנפיים גדולות וסגולות וארוכות כמו אלו שתמיד רציתי ושלא תמשיך להיות כמו שהבטיחה. אבל בעצם, חשבתי, שאולי עכשיו היא מרוצה, כי מצאו אותה בדרך קסומה כול כך, כמו שסיפרה. הרמתי את מבטי השמיימה, מחפשת איזה סימן, וראיתי אותם, פרפרים ירוקים. ואני ידעתי, ידעתי שהן שלה. וחשבתי, שבאמת חבל, כי עם פרפרים כאלה, מי בכלל צריך כנפיים.
"את יודעת שירלי, אני, באתי מן הים." "מה פתאום?" "כן. יום אחד ההורים שלי טיילו על שפת הים, ומצאו אותי שם, בין הסלעים, כמו שבת פרעה מצאה את משה בתיבה." "ומה, הם פשוט החליטו לקחת אותך?" "כן". "אני לא מאמינה." "אל תאמיני." אן מאמינה שיש לה כנפיים. היא אומרת שהן גדולות וסגולות וארוכות, כמו אלו שתמיד רציתי. היא אומרת שלא רואים אותן רק מפני שהיא מקפלת אותן כשהיא לובשת את המעיל שלה, אבל כשהיא עומדת מול המראה הגדולה שבחדר האמבטיה של אימה, אפשר לראות אותן, תופסות את כול המקום בחדר. פעם ביקשתי ממנה שתראה לי. "אי אפשר", אמרה וחתמה את השיחה. מאז, לא אמרתי לה דבר על הכנפיים, גם כשהיא התחילה לדבר עליהן מיוזמתה. היא דיברה, ואני שתקתי. עד שיום אחד באמצע ינואר, כשישבנו על המיטה בחדר הקטן שלה עם הקירות בצבע קרם, היא מלמלה בשקט: "היום יום ההולדת שלי". הפניתי אליה מבט שואל. לאן אף פעם לא חגגו יום הולדת. בעצם, אף אחד לא ידע את התאריך שלה. אני חושבת שאפילו הוריה לא ידעו, או שפשוט שכחו מזמן. כשהיו שואלים אותה על זה, היא הייתה משיבה שאין לה יום הולדת, תמיד הייתה ותמשיך להיות, וממילא היא יותר זקנה מכולנו. אן לא הסבירה, רק הסתכלה בי בעיניים האפורות ירוקות שלה, שתמיד חשבתי שהן בעצם פרפרים שנכלאו בתוך ג'ולות שקופות. היא הסיטה את שערי אל מאחורי האוזן, נוגעת קלות בעגיל הכסף בצורת כוכב קטן שענדתי. "היה לי פעם כוכב כזה, בדיוק כזה, כוכב ים", לחשה. יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלה, קצובות ומהירות. הרגשתי את הנשימות שלה על העור שלי, חמות, מספרות סיפור נשכח. פתאום, כאילו כל חושי התעוררו בתוכי, הרגשתי זרמים של חשמל בתוך הגוף שלי, בוער וכמה, ורק מקווה שהיא תבין. והיא הבינה. אצבעות דקות נשלחו אל עור בהיר, ונחשולים של רגשות שרק חיכו לרגע בו תיפתח להם פרצה הציפו ושטפו כמו מקלחת חמה. שפתיה על צווארי וכתפיי, תנועותיה מהירות, כאילו רוצות להספיק לטעום הכול לפני שיתפסו בקלקלתן. ואני נותנת לה לנווט אותי, לקחת אותי למקומות אחרים שלא הכרתי ושרק היא יודעת למצוא. בתנועה כמעט אוטומטית, נזכרתי, ושלחתי ידי אל גבה. טיילתי לאורך עמוד השדרה, מחפשת ולו שריד לכנפיים המיוחדות של אן. וכלום. שום זכר. המשכתי לעלות, חוקרת נואשות, ושם, בערך באזור השכמות, הרגשתי אותן, שתי צלקות מאורכות, אלכסוניות. אן קפצה בבת אחת, כאילו הכיש אותה נחש. עיניה התכסו בדמעות, וגופה הקטן התכווץ בפחד. "אן...", הושטתי אליה יד, אך היא התרחקה והתכווצה עוד יותר, ידיה מחבקות את ברכיה. "אן, סליחה..." היא הזדקפה, לבשה בזריזות את הסוודר שלה ורצה לכיוון הדלת. עוד הספיקה לתת בי מבט מיוסר, ורצה החוצה. יום אחר כך, כתבו בעיתונים שנמצאה גופה של נערה מוטלת על הסלעים בשפת הים. ואני, אני רק יכולתי לחשוב על זה שאן שיקרה לי, שלא היו לה כנפיים גדולות וסגולות וארוכות כמו אלו שתמיד רציתי ושלא תמשיך להיות כמו שהבטיחה. אבל בעצם, חשבתי, שאולי עכשיו היא מרוצה, כי מצאו אותה בדרך קסומה כול כך, כמו שסיפרה. הרמתי את מבטי השמיימה, מחפשת איזה סימן, וראיתי אותם, פרפרים ירוקים. ואני ידעתי, ידעתי שהן שלה. וחשבתי, שבאמת חבל, כי עם פרפרים כאלה, מי בכלל צריך כנפיים.
