אמנם זו אחריות שלי אבל החמור מת... (טריגר?)

[ramh7]

אמנם זו אחריות שלי אבל החמור מת... (טריגר?)

מרגיש חוסר יכולת להפעיל את עצמי. התמכרויות לסקס. לא יכול לצאת מהבית כ"כ. פוחד להיות בן אנשים ולכן פוחד לפעמים ללכת להתאמן. לא לומד, לא קורא. אין לי בת זוג והייתי רוצה לאהוב אבל לא מסוגל להציע את עצמי. יש ימים ששבהם אני יוצר ועושה הרכבים לפוטושופ ומנגן פסנתר אבל לא מוצא את מקומי.. יש לי שיחות באיכילוב אבל אני שואל את עצמי לשם מה... אני רוצה ממנה הרבהיותר ממה שהיא מוכנה או יכולה לתת. כבר הסכמנו שהיא לא יכולה לשנות את חיי.. אני כבר לא בן אדם צעיר שאולי יש סיכוי לשפר את חייו ע"י תרופה לבעיה. הפסיכיאטר שם אומר שבכלל לא הוכח שתרופות עוזרות לאנשים כמוני. הוא נמנע מלתת לי תרופות. את הדעה הזו מצאתי בעוד מאמר על הפרעת אישיות גבולית, המאמר מסביר כי כיוון שמדובר במצבי רוח משתנים ולא רק בדיכאון התרופות הללו לא יכולות לעזור... גם גילו אצלי אפלפסיה... יש להם זמן עם הבדיקה... אני חי עם כלב וארבעה חתולים, הכלב די מלחיץ אותי. אני מרגיש אשמה כל הזמן. אני דווקא כן מוציא אותו וכו אבל בכל זאת. (הוא בכלל לא שלי). נמאס לי כבר. בכל המקרים שבהם ניסיתי לחזור לעבודה זה לא הכי הצליח. משהו עוצר אותי אני כאילו נקפא. כבר בן 50.... אנשים מבחוץ לא בטוח ששמים לב...

 

[שריון זכוכית]

רם יקר כל כך!

ברוך הבא!

ביתנו פתוח, ואתה מוזמן להיכנס אליו בכל עת! אתה רצוי ומקובל כאן תמיד! מוזר לי מה שאמרו לך שלאישיות גבולית אין תרופות כלומר ברור לי שהטיפול האידיאלי להפרעה זו זה שיחות והייתי ממליצה על d.b.t או על c.b.t אבל ברור לי שגם תרופות יכולות לעזור לי עצמי יש הפרעת אישיות גבולית במשך שש שנים - מגיל 20 ועד גיל 26, ניסו עלי המון תרופות וכלום לא עזר והמצב רק הידרדר אב בגיל 26 נמצא ה"קוקטייל" המתאים ואני כבר שנתיים עם תרופות שמאד מאד מאזנות אותי ומקלות על מצבי האם אתה סובל גם מחרדות או רק ממצבי רוח? האם יש לך בעיות בקשרים חברתיים - מה שמאפיין מאד את הסובלים מהפרעת אישיות גבולית. לכל אלו יש תקווה תרופות טובות וטיפול קוגנטיבי התנהגותי אם הרופא לא מוצא לך תרופות מתאימות הייתי ממליצה לך לעבור לרופא אחר אל תרגיש שאם אתה בן חמישים החיך כבר נגמרו חמישים זה גיל נהדר - אתה כבר בוגר ויציב וחכם ויודע מה אתה רוצה מחייך אני חושבת שאפשר לומר שהחיים שלך רק עכשיו התחילו... אל תתייאש, יקר יש לך עתיד ותקווה ואני כאן תמיד בשביל להקשיב לך

 

[ramh7]

לשריון זכוכית היקרה.

רציתי להודות על התגובה.. איכשהו לא חשבתי שיענו לי כי אנילא היחידי כאן עם צרות. מבחינת חרדות - בהחלט... אני ממש מבודד את עצמי מכל בחינה... בנוגע לטיפול, אני לוקח פגישות באיכילוב, המטפלת מאוד נחמדה אבל אני מרגיש לאחרונה שאני אדם רשע ואני זורק עליה את כל הטינופת שלי, (דברים רעים נגד אמא שהיום היא אלמנה בת 80...) אני חושב להפסיק. בנוגע לעניין ההפרעת אישיות גבולית הם אומרים לי שזה לא בדיוק זה ובעצם מדובר על הפרעת לא מוגדרת, אומרים גם עם אופק נרקיסיסטי. אני שנים ככה.... אני שמח בשבילך שבגיל 26 הסתדרת ואני מקווה שתצליחי לבנות לך חיים מלאים ויצרניים עם זוגיות ואפילו משפחה. אצלי - אני מרגיש ממש מנותק.... וזה מוביל להתמכרות, אני לא מצליח לצאת מזה... אתמול התחייבתי שאתחיל לקחת איקסל... היום כבר רציתי להפסיק אבל בכל"ז לקחתי... הרי צריך להתחיל מ25 ולעבור ל100.. אני בעצם התחלתי בניגוד למה שהרופא באיכילוב אומר- על בסיס שיחה עם ידיד שלי - שעוסק בפסיכיאטריה. טוב או לא - לא ברור... הייתי בטיפול CBT. הוא באמת ניסה לעזור... זה נגמר בסוף בניגוד לגישה שלו של לחפש עבודה ניתמכת - בעבודה בבזק. אני חושב שיש בעיה בעניין של ריכוז// ביטחון עצמי// פחד להיות... ןככה אני לומד ולומד אבל זה לא נקלט...... זה החרדה והחרדה גם מובילה לניתוק ואולי גם מפעילה את האפילפסיה. (מדובר על פטיט מל - אוטומטיזם נייד). זה קרה לי הרבה פעמים, כשניגשתי לביה"ס להנדסאים ועזבתי באמצע, כשפחדתי לאחרונה להירשם לחשיפה - ללימוד אנימציה, כשניסיתי להתקבל להוט, כשכבר קיבלו אותי לנס טכנולוגיות (עזרה לחב" ביטוח - תמיכה) ולא הייתימסוגל למחרת להתייצב לעבודה. כשפיטרו אותי מלאומי קארד לאחר הקורס וכו וכו. לאחרונה גם נשלל הרישיון... בגלל אירוע בהפגנת המיליון.... בקיצור - חג שמח...

 

[אופירA]

הפסיכיאטר אומר

וגם לי אמרו כמה פסיכיאטרים דברים מאוד מעניינים, שהיו גוזרים את גורלי לחיים כבויים, מוגבלים, תלותיים, מלווים באשפוזים במחלקות סגורות, וחסרי יכולת כלכלית. הם לא שיקרו - זו דעת הרפואה. אבל במקרה שלי היא לא נכונה. אז אמרו. אז פשוט לא קיבלתי. חיפשתי את הדרך שלי, ומצאתי את המיטב האפשרי בחיים שלי. לא הכל אפשר. לא הכל הצלחתי. לא עשיתי קריירה תואמת בגרם לכישרונות וליכולות התעסוקתיות שלי, אבל אני עובדת ועצמאית ויש לי יכולת כלכלית. לא נפטרתי מדיכאון והוא לא אפיזודת עבר שכוחה, אבל יש לי במידה רבה שמחת חיים, הנאה וסיפוק, חברות טובות, וגם התמודדות אינסופית שעושה את החיים מעניינים... לא הצלחתי להגשים את שאיפותי, וזה כואב לי נורא. זה מרגיש בזבוז איום. אבל במציאות אני עושה המון דברים טובים, אז אני שמחה שלא נכנעתי לייאוש. לקחתי מהמאמרים על הפרעת אישיות גבולית מה שעוזר לי, לא מה שמשאיר אותי ללא תקווה - ההבנה שצריך טיפולים פסיכולוגיים מורכבים ומותאמים לי, שצריך תרופות נגד הסבל הספציפי שאני מרגישה (ולא נגד מה שטוען המאמר שאני מרגישה), ואם לא מוצאים תרופה מתאימה, ואין מוצא אחר, אז לחפש בלי סוף, עד שמוצאים, גם אם זה בגיל 49. ואפילו יותר. כי הפרעת אישיות גבולית זה פח זבל גדול למגוון רחב של הרגשות והתנהגויות, ולא לכל אדם יש כל ההרגשות וכל ההתנהגויות. לכן לא צריך להתרכז במאמר, אלא במה אתה מרגיש בתקופה הזו של החיים שלך. וכשזה משתנה - כי הדברים כל הזמן משתנים בחיים - אז מה אתה מרגיש עכשיו, מה נכון לעשות כרגע כדי לשפר את המצב העכשווי. הפסיכיאטר צודק - לא הוכח שהתרופות עוזרות לבעיה כזו. אני לא מחכה למחקר שיוכיח, אני מחפשת מה ואיזה מינון עוזר לי ומה לא טוב לי. ולא עובדת עם פסיכיאטרים שנותנים לי מה שלא טוב לי ובמינון שמקובל לתת, כי כך כתוב להם שצריך באבחנה שלי. אחרי עשרות שנים שהתמודדתי בלי תרופות, כי לא מצאתי מה שעוזר לי, הגיעה מציאות ששום דבר שעזר לי בעבר לא עזר יותר, אז התרכזתי בחיפוש תרופתי ואחרי הרבה ניסיונות מרים מצאתי שילוב שגרם להפחתה משמעותית מאוד בסבל. משמעותית מאוד מאוד. אני מוכנה נפשית לכך שבעוד כמה שנים המציאות תשתנה, והתרופה הזו לא תתאים לי, ואצטרך להמשיך לחפש עזרה אחרת. אז איך זה מסתדר עם החשיבה שלך, שרק לבן אדם צעיר אולי יש סיכוי לשפר את חייו ע"י תרופה לבעיה? עובדה, דווקא בגיל צעיר לא הסתדרתי עם תרופות, ועכשיו כן מצאתי משהו שמשפר את חיי. כי אני מחפשת לעזור לעצמי, מתוך הכרה שאף אחד לא יכול לעזור לי, ושכל אלה שעומדים לרשותי - עומדים לרשותי בדרך שמטרתה היא שאני אעזור לעצמי, כמה שאני יכולה, במה שאני יכולה. אני לא אומרת שמה שעוזר לי זה מה שיעזור לך. אבל החיפוש והמטרה שלי נכונים גם עבורך. אז אתה שואל את עצמך לשם מה השיחות... התשובה היא: כדי שתשתמש בזה על מנת לעזור לעצמך במה שאפשר. כיוון שאתה רוצה מה שאי אפשר, אתה כל הזמן נשאר במקום בלתי אפשרי. תזהה מה היא מוכנה ויכולה לתת, ותחפש מה אתה יכול לעשות עם זה בלי לרצות משהו שאין, ותחפש עוד דברים שיוכלו לעזור לך לעזור לעצמך. ברור שהיא לא יכולה לשנות את חייך. השאלה היא למה אתה רוצה שהיא תעשה את זה. אם היא לא יכולה, אז תתרכז בלעשות מה שכן אפשר. אתה מחפש את האנשים מבחוץ, שישימו לב. את הרופאים שימהרו לטפל באפילפסיה, את המאמרים או הרופאים שיצילו אותך ולא ייאשו אותך. אבל אתה צריך לחפש משהו אחר - איך אתה יכול לעזור לעצמך, בעזרתם. לעזור לעצמך לא להחזיר את גיל 20, לא לפצוח בקריירה, לא להיות מסוגל לכל דבר שהיית רוצה - אלא לעזור לעצמך ללמוד מהניסיון איך לחיות הכי טוב שאפשר כרגע. ובעוד שנה, ובעוד עשר שנים, ובעוד 50 שנה. להבין שיש תכלית עליונה לסבל הזה ולמוגבלות, וזה לא איזה בזבוז מיותר. ולשתף עם זה פעולה במטרה להיות מאושר עם המציאות.

 

[snoopytush]

אופירה המדהימה

 

[ramh7]

הי אופירה.

קודם כל תודה רבה על התשובה המעמיקה. עושה רושם שאת אדם מאוד יציב (או מיוצב). אני גם הייתי אדם צעיר.. לא בדיוק זוכר מתי התחלתי לקחת תרופות. יתכן מאוד שאף פעם לא לקחתי אחריות. אם אין אחריות אין מים ואור - להצמיח את השתיל. אני בכל מקרה עכשיו - פוחד להתחיל כל דבר. זה מבודד מאוד. כמובן. (פירוט יש בתשובה לשריון זכוכית). ישנם הרבה דברים שאני יכול לומר שקיימים אצלי שבגלל הסחרור - לא היגעתי איתם לשום מקום.... (זה משנה?? אולי זה רק מזיק). אני למשל כל הזמן חושב שאני עושה דברים גרוע - לא טוב. אין לי שום יכולת להעריך את עצמי ואת עשייתי - לאחרונה למדתי שקומפוזיציות פוטושופ שלי הם ממש מדהימות.... (סליחה ככה אמרו) אני לא הרגשתי ככה בזמן העבודה מה שיצר קושי משמעותי להמשיך לעבוד. טוב לא נגולל יותר מדי. בנוגע לעניין התרופות, ברור שזה לא קשור לגיל... אםיש משהו שעוזר - נפלא. הפסיכיאטר שם אגב רצה לדעת אם ישמשהו שעזר.... יתכן שההחלטה החד צדדית לקחת תרופה תסיים את הטיפול באיכילוב. מצד שני - אני במצב די רצוץ. תראי... אני גר בבית ושום קוול לא נשמע שם.... דממת מוות. אני חושב שיש מן הצדק שלך בזה שאני מחפש שיעזרו לי. הרבה מאוד אפילו. ואולי באופן טוטאלי. עם זאת - אני אוהב לעזור לאנשים ולא בדיוק מבקש מהם עזרה. טוב... חייב ללכת מחכים לי למטה. רק טוב לכולנו - אהבה - רמי.

 

[סהר-תמיכה]

הניסיון והדרך

שלום רמי, ברוך שובך... אתה חוזר אלינו אחרי תקופה ארוכה שלא כתבת..ונדמה שאתה חוזר מצד אחד קצת שונה, לא מוותר על התקווה לשפר את החיים למרות הקשיים, ומצד שני עדיין מרגיש שאתה לא היכן שהיית רוצה להיות, מתוסכל מכך שהצפיות והרצונות שיש לך כעת לגבי עצמך ולגבי קשר עם בת זוג לא מתממשים, אולי אפילו מרגיש תקוע בטיפול ובנסיונות שאתה עושה כדי לסלק את הקפאון... קראנו את התגובות שקיבלת פה בפורום, שמדברות על הנסיון שנצבר תוך כדי ההתמודדות עם הקשיים, על איך השיחות והטיפול התרופתי עוזרים כשמצליחים לדייק אותם, על הדרך שכל אחד הולך בה שלב אחרי שלב...ואנחנו מבינים שגם לך יש אולי צפיות להפיק יותר מהשיחות באיכילוב.. רצינו לבקש שתשתף אותנו בצפיות שלך, היינו רוצים לשמוע על כך יותר...וחשבנו שאולי יש טעם לשקול האם כדאי לשוחח עם המטפלים שלך על הציפיות האלה ולבדוק האם יש משהו שהיית רוצה לנסות לשנות בטיפול שלך, אולי גם מתוך הדברים שנאמרו כאן בפורום... רוצים להגיד לך שאנחנו כאן רמי, מחכים להמשיך ולשמוע מה שלומך, לעזור לך לשאת באחריות, מקווים לתת לך קצת חום כדי להפשיר את מה שכאילו קפא...

 

[ramh7]

הי לסהר ותודה על תשומת הלב.

הייתי אומרשההפרש בין התגובות שלי למה שנאמר גם מראה קצת על המצב. אני לא חושב שמישהו או משהו יכול "לעזור" באמת כי כל עשיה, כל פתרון, כל שיפור יכול לבוא רק ממני. יחד עם זאת התחושות שאני מרגיש הן קשות. אם הייתי יכול להביא את עצמי לחזור לעבודה כל שהיא אז יכול להיות שהתחושה הזו של אבדון בחיים הייתה פוחתת קצת. הבדידות היא עצומה והיא כנראה מבחירה מסויימת. או מהמלטות - אליה. קשה לילמשל מאוד - לבנות אורח חיים. אנימרגיש למשל שללכת לג'ים אחרי שאני מוציא את הכלב זה לא נכון כי בעצם מן הראוי היה שלך לעבוד.. אז אני ככה מגלגל את המחשבות האלה בראש אבל להיכנס להילוך - זה לא קורה. אבא שלי היה אומר לי תמיד שאין לי מנוע. חוסר היכולת לתפקד מתבטאת גם בדברים נוספים ולפעמים יכולות להיות לזה השלכות בעיתיות כשבאמת צריך לעשות משהו.. אני בכלל מרגיש שאני לא פה... אני גם מרגיש שהפניה לכיוון הצד הנאורולוגי זה שטויות. מאבד קשר עם הילדים של אחותי ועם תחושת הנורמאליות... היה רעיון להיכנס לכנפיים.... לא התבצע. אני מאוד מאוד עצור מלפעול בחיי. זה כולל הכול, זוגיות, עבודה, מקצוע, התחברות לקצב של החיים וכו וכו. נו טוב. פורים שמח.