אמממ...

[lilo]

אמממ...

אני מניחה שאני לבד פה... וואי... כל הבמה בשבילי... אתם יודעים... לפעמים זה נורא מפחיד לעמוד ככה לבד על הבמה... עם הזרקור הזה בעיניים... כולם רואים אותך... מחכים לראות את הטעות הכי קטנה שלך... ואתה... אתה לא רואה אותם... אתה רק שומע את הליחשושים... שומע אותם צוחקים... מרגיש את העיניים הבוחנות שלהם חודרות... מנסות לראות את כל מה שאתה כל כך מתאמץ להסתיר... ואז... זה הרגע שאתה מתחיל להיצטער על זה שעלית על הבמה... מת לברוח ולהיתחבא לנצח... אבל יודע שאתה לא תרשה לעצמך לעשות את זה... אתה תישאר שם... ותוכיח לכולם... אתה לא יודע מה בדיוק אתה אמור להוכיח... ולמי... להם... או אולי לעצמך... אבל אתה מרגיש צורך להוכיח... להוכיח שאתה שם... ואתה לא תיתן לשום דבר להזיז אותך מישם... אממממ... אני לא יודעת מה ניסיתי להגיד כאן... אבל אם מישהו יודע אני אשמח אם הוא יגלה לי... בכל מיקרה, הבמה שלכם... אני הולכת לישון...

 

[צושי שואו]

Run Lilo run... אבל לפני זה...

כל העולם במה (שיקספיר) ושחקני המחזה גרועים (אוסקר ויילד) ובין הופעה של אמן גדול אחד לאחר תפקידנו להגיש את קטעי המעברים אז כשתעלי על הבמה תתעלמי מהקהל כי קיבלת דקה של תהילה באור הזרקורים את לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד תתפסי את הרגע, כאן רק את ואלוהים כי לכל אחד ואחת מאיתנו יש תפקיד וכולנו עולים על הבמה פעם בחיים ואם הבנת למה התכוונתי גם לא תחפשי את הביקורת בעיתונים