משל "בעל הבית והאורח"
מפי קודשו של האדמו"ר המקובל האלוקי רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצוק"ל. בעל הבית הזמין אורח לסעודה בביתו. ערך שולחן מלא בכל טוב מטעמים. הגיע האורח לסעודה וישב אל השולחן, תאבונו של האורח גדול עד מאוד והוא רעב מאוד אך תחושת בושה התעוררה באורח, הבושה מבעל הבית, הבושה שקיימת בהיותו במעמד המקבל. לכן האורח מחליט שלא לאכול מהאוכל אעפ"י שהוא מאוד רעב אך מעדיף לא לאכול והעיקר לא לסבול את תחושת הבושה הזו. בעל הבית שטרח רבות על הכנת הסעודה מתחיל להפציר באורח שיאכל מהאוכל שהוכן עבורו עד כדי כך שאומר לו "הבזוי אני עד כדי כך בעייניך שלא תאפשר לי לקיים מצוות הכנסת אורחים?". האורח שמבין שבזה שהוא יאכל מן האוכל ויהנה הוא יגרום הנאה לבעל הבית ולכן מוכן להתחיל לאכול. קודם כל אוכל האורח מן המאכלים הקלים והקטנים ביותר שקיימים ותוך כדי בחינה שאכן הוא אוכל רק ע"מ להנות את בעל הבית הוא אוכל מהמאכלים הגדולים יותר. בזה שהאורח בעצם אוכל רק כל עוד בעל הבית נהנה מזה הוא בעצם הופך להיות הנותן ולא המקבל ולכן הרגשת הבושה מתבטלת. למי שלא הבין, בעל הבית זה הקב"ה והאורח זה הנברא (מלכות)- אנחנו בסופו של עניין. צורת ההתנהגות של האורח מול בעל הבית זה בדיוק צמצום א' שמלכות עשתה על הכוונה, היינו שהרצון לקבל עדיין קיים במלואו אבל מלכות מקבלת רק כל עוד היא יכולה לקבל בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרה, בהתחלה כמות קטנה מהאור וככל שה"מסך" הולך וגדל ככה כמות האור שהיא יכולה לקבל בע"מ להשפיע.