הקנטאור המעופף
New member
אמונה בחברים - אל תאמין (א`)
אפתח בכך שאומר שכל הכתוב כאן מבוסס על סיפור אמיתי
עוד אוסיף ... שאני כותב את הדברים כאחד שנדפק על ידי חבריו , וכאחד שדפק את חבריו (אמנם יש סיבות ותירוצים , אבל במסקנה , סינג`רתי אותם). הסבר : נכון שחברים הם דבר יפה , דבר שאין כמותו , ונכון שתפתח לחברך יותר משתפתח לאמך או לאביך. אבל חברים , באשר הן , יהיו חבריך עד העת בה יאלצו להקריב למענך. נכון שהם יקריבו למענך בסופו של דבר , אבל ידרש הרהור קל מצידם. יש שיהרהרו יותר , יש שיהרהרו פחות , יש שכלל לא יהרהרו ויקריבו , ויש שכלל לא יהרהרו ולא יקריבו ... זה מתחלק להמון , ולא אאריך בזה. רק אומר שחברך הטוב ודאי יקריב למענך ללא ספק , כשם שאתה היית מקריב למענו (היית?) ... אבל באמת , חשבת פעם לעצמך על הרגע בו חלילה תאלץ לעמוד לעמוד על סף תהום ולהתמודד עם ההחלטה האם לנסות ולהציל את חברך השרוי באין עונים על מדף הצוק הרעוע ? חלילה לנו מהגיע למצבים שכאלו , שכן רבות הן הדרכים לתאר את הרגע בו תתחיל להרהר האם חברך שווה את ההקרבה ואת הסיכון הכרוכים בחילוצו ... זה הרגע בו אתה מתחיל לחשוב על הטוב לחברך כביכול ... ולהבנת גודל האבסורד , : חברך , דמך ובשרך (כמעט) , האיש שיודע עליך הכי הרבה , כן כן , אותו אחד שאפילו רצח למענך , וכן , אותו אחד שבכה על צווארך בשעותיו הקשות וברגעי משבר , אותה אוזן קשבת אליה פנית לתאר את מעללי בחרותך עת יצאת עם הנערה אשר בבא היום נהיתה לאשתך , אותו אחד אשר ברית אמונים כרותה בינכם עד עולם... והנה אתה עומד פה ומהסס , האם שווה הוא את הסיכון שאקח בזה שארד למטה אל הבלתי נודע על מנת לחלץ את ``חברי`` שנפל לו ? וכי מה אשם אני כי לא שרך את שרוכיו היטב ? וכי מה אשם אני על כי לא הידק הרצועה סביב מותנו כיאות ? טעות עשה ושלם ישלם עליה , אפילו בחייו ... הרי אנוכי עוד צעיר מכדי לסכן עצמי ואת היקר לי בכך שישנם כמה סיכויים להציל את ``חברי`` ... הרי כל החיים לפני הם ... וכל זה רק מצד העומד בבטחה בראש הצוק ומביט אל תוך עיני חברו בלא שמץ של בושה ... לא הרחק ממנו , כחמישה מטרים תחתיו , נאנק חברו בכוחותיו האחרונים , ואוחז באצבעותיו בקצה האבן הקרה ... אצבעותיו שותתות דם מחמת מאמץ עילאי להגביה עצמו ולו במעט ... להתרחק מהמוות הצפוי לו אי שם למטה ... וחושב לעצמו בדקות האחרונות שעוד נותרו לו ... ראו את חברי זה , אותו אחד אשר נחמתי בחירוף נפש עבורו , קפצתי יחידי אל מול חבורת הבריונים אשר איימה על חייו בצאתו ממשרדו לכיוון ביתו , מקרה אשר בעטיו אינני חש עוד דבר ברגלי השמאלית ... אותו אחד אשר חרפתי נפשי למענו בכל אשר יעמוד לפניו/לפני , בלא להסס ! והנה הוא מפקירני לאבדון ... תארו לכם את גודל היאוש ותחושת הבגידה וכפיות הטובה השרויה בזה האדם בשניותיו האחרונות ... טרם יכלה כוחו האחרון וישתחרו אצבעותיו מאחיזתו הנרפית מרגע לרגע ... והאמינו לי ידידי , שאדם במקרה כזה יעדיף לשחרר אצבעותיו במכוון ולאבד עצמו לדען , שכן , אם אלו חבריו , טוב מותו מחייו ! כמובן שאין להאשים את החבר העומד בבטחה על סף התהום במשהו , אמנם זוהי סוג של כפיות טובה , אבל לאותו חבר ישנם השיקולים שלו , וללא ספק צודקים המה ... אז מה אם כן עושים במצב כזה ? ואני אשאל אותך בשמת בצורה ישירה , מה את היית עושה במצב כזה ? את האופטימית שדוגלת בחברות אמת , האם היית משלשלת מעט חבל מלמעלה ויורדת ותופסת את חברתך השרויה במצוקה תוך סיכון שאת עלולה ליפול איתה יחד ?(אך מצד שני יש סיכוים לא מעטים להציל אותה) , או שהיית מתבוננת בה בעת נפילתה כשקול צרחתה מהדהד באזנייך לנקמת עולמים ? ... ללא ספק ... שאלה קשה ...
אפתח בכך שאומר שכל הכתוב כאן מבוסס על סיפור אמיתי
עוד אוסיף ... שאני כותב את הדברים כאחד שנדפק על ידי חבריו , וכאחד שדפק את חבריו (אמנם יש סיבות ותירוצים , אבל במסקנה , סינג`רתי אותם). הסבר : נכון שחברים הם דבר יפה , דבר שאין כמותו , ונכון שתפתח לחברך יותר משתפתח לאמך או לאביך. אבל חברים , באשר הן , יהיו חבריך עד העת בה יאלצו להקריב למענך. נכון שהם יקריבו למענך בסופו של דבר , אבל ידרש הרהור קל מצידם. יש שיהרהרו יותר , יש שיהרהרו פחות , יש שכלל לא יהרהרו ויקריבו , ויש שכלל לא יהרהרו ולא יקריבו ... זה מתחלק להמון , ולא אאריך בזה. רק אומר שחברך הטוב ודאי יקריב למענך ללא ספק , כשם שאתה היית מקריב למענו (היית?) ... אבל באמת , חשבת פעם לעצמך על הרגע בו חלילה תאלץ לעמוד לעמוד על סף תהום ולהתמודד עם ההחלטה האם לנסות ולהציל את חברך השרוי באין עונים על מדף הצוק הרעוע ? חלילה לנו מהגיע למצבים שכאלו , שכן רבות הן הדרכים לתאר את הרגע בו תתחיל להרהר האם חברך שווה את ההקרבה ואת הסיכון הכרוכים בחילוצו ... זה הרגע בו אתה מתחיל לחשוב על הטוב לחברך כביכול ... ולהבנת גודל האבסורד , : חברך , דמך ובשרך (כמעט) , האיש שיודע עליך הכי הרבה , כן כן , אותו אחד שאפילו רצח למענך , וכן , אותו אחד שבכה על צווארך בשעותיו הקשות וברגעי משבר , אותה אוזן קשבת אליה פנית לתאר את מעללי בחרותך עת יצאת עם הנערה אשר בבא היום נהיתה לאשתך , אותו אחד אשר ברית אמונים כרותה בינכם עד עולם... והנה אתה עומד פה ומהסס , האם שווה הוא את הסיכון שאקח בזה שארד למטה אל הבלתי נודע על מנת לחלץ את ``חברי`` שנפל לו ? וכי מה אשם אני כי לא שרך את שרוכיו היטב ? וכי מה אשם אני על כי לא הידק הרצועה סביב מותנו כיאות ? טעות עשה ושלם ישלם עליה , אפילו בחייו ... הרי אנוכי עוד צעיר מכדי לסכן עצמי ואת היקר לי בכך שישנם כמה סיכויים להציל את ``חברי`` ... הרי כל החיים לפני הם ... וכל זה רק מצד העומד בבטחה בראש הצוק ומביט אל תוך עיני חברו בלא שמץ של בושה ... לא הרחק ממנו , כחמישה מטרים תחתיו , נאנק חברו בכוחותיו האחרונים , ואוחז באצבעותיו בקצה האבן הקרה ... אצבעותיו שותתות דם מחמת מאמץ עילאי להגביה עצמו ולו במעט ... להתרחק מהמוות הצפוי לו אי שם למטה ... וחושב לעצמו בדקות האחרונות שעוד נותרו לו ... ראו את חברי זה , אותו אחד אשר נחמתי בחירוף נפש עבורו , קפצתי יחידי אל מול חבורת הבריונים אשר איימה על חייו בצאתו ממשרדו לכיוון ביתו , מקרה אשר בעטיו אינני חש עוד דבר ברגלי השמאלית ... אותו אחד אשר חרפתי נפשי למענו בכל אשר יעמוד לפניו/לפני , בלא להסס ! והנה הוא מפקירני לאבדון ... תארו לכם את גודל היאוש ותחושת הבגידה וכפיות הטובה השרויה בזה האדם בשניותיו האחרונות ... טרם יכלה כוחו האחרון וישתחרו אצבעותיו מאחיזתו הנרפית מרגע לרגע ... והאמינו לי ידידי , שאדם במקרה כזה יעדיף לשחרר אצבעותיו במכוון ולאבד עצמו לדען , שכן , אם אלו חבריו , טוב מותו מחייו ! כמובן שאין להאשים את החבר העומד בבטחה על סף התהום במשהו , אמנם זוהי סוג של כפיות טובה , אבל לאותו חבר ישנם השיקולים שלו , וללא ספק צודקים המה ... אז מה אם כן עושים במצב כזה ? ואני אשאל אותך בשמת בצורה ישירה , מה את היית עושה במצב כזה ? את האופטימית שדוגלת בחברות אמת , האם היית משלשלת מעט חבל מלמעלה ויורדת ותופסת את חברתך השרויה במצוקה תוך סיכון שאת עלולה ליפול איתה יחד ?(אך מצד שני יש סיכוים לא מעטים להציל אותה) , או שהיית מתבוננת בה בעת נפילתה כשקול צרחתה מהדהד באזנייך לנקמת עולמים ? ... ללא ספק ... שאלה קשה ...