אמא.
עכשיו אני יודעת שאני לא יכולה להישאר ריקה באמת, לא אל אמא שלי. השתיקות בינינו תמיד יהיו מפוצצות. גם כשהיד שלה תקח את שלי, לא יהיה בי שקט. המלחמה תימשך. ביני לבין עצמי, ובקרבות של מי יתייאש ראשון- אם אני אתן לה להשאיר, או שהיא תפסיק לקחת מחדש. למרות שזה כל מה שרציתי, שתאהב אותי. ואפילו כשהיא סוף סוף תבין את כל מה שאף פעם לא ידעתי להסביר, זה לא יהיה מספיק. זה לא ישתיק את הלב שלי, אולי אפילו רק ישבור יותר. אני שונאת כשהיא לא מסתכלת עליי, ושונאת שהיא בוחנת אותי. אני שונאת כשהיא מפספסת את הדברים שהכי בולטים, שמחכים רק לה. ואני שונאת כשהיא מביטה לי בעיניים, וברגעים נדירים של אומץ, מחבקת את הכאב שאני. אני שונאת שהיא מבינה עד כמה אני שבורה, ולפעמים אפילו עד כמה אני אבודה. אני שונאת את חוסר האונים הזה שלה, ואת חוסר העונים בעיקר. אני שונאת אותה כשאני לא מסוגלת להקשיב לה ושונאת את עצמי כשאני מקשיבה לעצמי מדברת אליה. וזה לא עובר, משהו במבט שלה תמיד ינפץ בי משהו, וחומה אחת תמיד תיפול, בזמן שחומה אחרת נבנית ומשפטים לשנן (יש אנשים שצריכים להשאר מחוץ לי.) מהדהדים לי שוב ושוב בראש, כופה על עצמי ריק ממנה. שלא באמת קיים. אפילו אחרי שהפסקתי לכעוס, ובסך הכל זכרתי, לא נדמתי בתוכי. כמעט תמיד הייתי בעירה אחת גדולה, עם יותר מדי גיצים וניצוצות חולים. גם כשרציתי כל כך פשוט לסובב את הגב וללכת, כאילו שלא עזבתי מאחורי אישה בוכה, לא הצלחתי. שמעתי את הבכי שלה שנים אחרי שהוא נפסק, ניגבתי את הדמעות שלה גם כשהיא לא הרשתה להן לצאת. התמוטטתי מהזעקות שלה בשתיקות הכי ארוכות שלי. תמיד הייתה בי חמלה אליה, רק שלפעמים ידעתי לשים אותה בצד, ולקחת את השליטה לידיים שלי. כמעט תמיד חשבתי עליה, וכבר כמה זמן שאני מחכה לספר לה כל מיני דברים. ואת הטירוף שהתחיל בי כשגיליתי שהיא לא כאן, אי אפשר לתאר. אכזבה כזו שמתבוססת בעיניים, גורמת לי להרפות את הגוף ולפצוע את השפתיים. יד מהססת שנשלחת ולא מוצאת משהו לאחוז. פעם לא האמנתי לאחרים, רק לעצמי. באמת חשבתי שאין בי דבר לאישה הזו, שום קשר, רק קרעי חוט שהצלחתי לנתק. אבל אלה היו בסך הכל השדים שלי שפחדו מעצמם. היא אף פעם לא נעלמה. גם באין שלה היא תמיד הייתה כאן. באין וביש, בבדידות ובאהבה, בכעס ובשתיקה. באדישות הנוראית ובצעקות. בהחלטה המגוכחת להשאר, בניסיון התמידי לעזוב, בהצלחות החלקיות. בזמנים הקשים עם אבא, בבכי על אבא, בגעגועים, במגורים אצל אבא. ולאחרונה אני מוצאת את עצמי מחפשת עוד ועוד הזדמנויות להכיר, לגלות לה קצת מסודות השמחה שלי, מספרת לה על שירים ואפילו מחבקת. הידיים עוד מלחיצות אותי. זה רחוק מלהיות בריא. אני כבר לא מרגישה שאני נשרפת, שהעור שלי מתכלה, אבל אין לי שקט. אמא זו אמא. אף פעם לא תתן לך שקט.
עכשיו אני יודעת שאני לא יכולה להישאר ריקה באמת, לא אל אמא שלי. השתיקות בינינו תמיד יהיו מפוצצות. גם כשהיד שלה תקח את שלי, לא יהיה בי שקט. המלחמה תימשך. ביני לבין עצמי, ובקרבות של מי יתייאש ראשון- אם אני אתן לה להשאיר, או שהיא תפסיק לקחת מחדש. למרות שזה כל מה שרציתי, שתאהב אותי. ואפילו כשהיא סוף סוף תבין את כל מה שאף פעם לא ידעתי להסביר, זה לא יהיה מספיק. זה לא ישתיק את הלב שלי, אולי אפילו רק ישבור יותר. אני שונאת כשהיא לא מסתכלת עליי, ושונאת שהיא בוחנת אותי. אני שונאת כשהיא מפספסת את הדברים שהכי בולטים, שמחכים רק לה. ואני שונאת כשהיא מביטה לי בעיניים, וברגעים נדירים של אומץ, מחבקת את הכאב שאני. אני שונאת שהיא מבינה עד כמה אני שבורה, ולפעמים אפילו עד כמה אני אבודה. אני שונאת את חוסר האונים הזה שלה, ואת חוסר העונים בעיקר. אני שונאת אותה כשאני לא מסוגלת להקשיב לה ושונאת את עצמי כשאני מקשיבה לעצמי מדברת אליה. וזה לא עובר, משהו במבט שלה תמיד ינפץ בי משהו, וחומה אחת תמיד תיפול, בזמן שחומה אחרת נבנית ומשפטים לשנן (יש אנשים שצריכים להשאר מחוץ לי.) מהדהדים לי שוב ושוב בראש, כופה על עצמי ריק ממנה. שלא באמת קיים. אפילו אחרי שהפסקתי לכעוס, ובסך הכל זכרתי, לא נדמתי בתוכי. כמעט תמיד הייתי בעירה אחת גדולה, עם יותר מדי גיצים וניצוצות חולים. גם כשרציתי כל כך פשוט לסובב את הגב וללכת, כאילו שלא עזבתי מאחורי אישה בוכה, לא הצלחתי. שמעתי את הבכי שלה שנים אחרי שהוא נפסק, ניגבתי את הדמעות שלה גם כשהיא לא הרשתה להן לצאת. התמוטטתי מהזעקות שלה בשתיקות הכי ארוכות שלי. תמיד הייתה בי חמלה אליה, רק שלפעמים ידעתי לשים אותה בצד, ולקחת את השליטה לידיים שלי. כמעט תמיד חשבתי עליה, וכבר כמה זמן שאני מחכה לספר לה כל מיני דברים. ואת הטירוף שהתחיל בי כשגיליתי שהיא לא כאן, אי אפשר לתאר. אכזבה כזו שמתבוססת בעיניים, גורמת לי להרפות את הגוף ולפצוע את השפתיים. יד מהססת שנשלחת ולא מוצאת משהו לאחוז. פעם לא האמנתי לאחרים, רק לעצמי. באמת חשבתי שאין בי דבר לאישה הזו, שום קשר, רק קרעי חוט שהצלחתי לנתק. אבל אלה היו בסך הכל השדים שלי שפחדו מעצמם. היא אף פעם לא נעלמה. גם באין שלה היא תמיד הייתה כאן. באין וביש, בבדידות ובאהבה, בכעס ובשתיקה. באדישות הנוראית ובצעקות. בהחלטה המגוכחת להשאר, בניסיון התמידי לעזוב, בהצלחות החלקיות. בזמנים הקשים עם אבא, בבכי על אבא, בגעגועים, במגורים אצל אבא. ולאחרונה אני מוצאת את עצמי מחפשת עוד ועוד הזדמנויות להכיר, לגלות לה קצת מסודות השמחה שלי, מספרת לה על שירים ואפילו מחבקת. הידיים עוד מלחיצות אותי. זה רחוק מלהיות בריא. אני כבר לא מרגישה שאני נשרפת, שהעור שלי מתכלה, אבל אין לי שקט. אמא זו אמא. אף פעם לא תתן לך שקט.
