השמש בהתגלמותה
New member
אמא...
הרגע ההוא, אתמול בערב, כשחיבקתי אותך ובכיתי בחיקך, היה אותו רגע לו ייחלתי תקופה די ארוכה. אני מתיימרת להיות "גדולה". מזמן ובכל המובנים. כבר בגיל 8 אני זוכרת את עצמי מנסה לעשות הכל כדי שיכירו בי כמבוגרת. אישה. אישה בגיל 8. כשאני נזכרת בזה, אמא, זה היה נורא מה שעשיתי לעצמי. לקחתי לי את הילדות. יכולתי לחשוב כמעט רק על לימודים, לגרום לעצמי ללמוד עד כאב, עד ש"אדע את החומר". למדתי כמו באוניברסיטה, בכיתה ו'. וגם השנתיים האחרונות; באופן פתאטי לחלוטין אני לא מפסיקה לקשקש על כמה אני מבוגרת ובוגרת, על כמה אני אחראית, והנה: גם את סומכת עליי, ומעניקה לי יחס של בוגרת, לא יחס של בת 16. התגאיתי בזה. אהבתי אותך בזכות זה. כבר מספר חודשים שאני יודעת כמה אני מטומטמת. כמה הייתי מטומטמת. אחרי שמיציתי את עניין הבגרות בטרם זמן, כל מה שאני רוצה זה להיות קצת ילדה, לנוח. אין לי כוחות נפשיים. יש בי את הכלים להתמודד עם העולם, היית אמא נהדרת. אבל...אני לא רוצה להפעיל אותם, להשתמש בהם. את מבינה, העולם הזה הוא כלוב עם חיות מסכנות כלואות בו. אנחנו נלחמים על כל טיפת מזון ואהבה. ואין לי סבלנות. נמאס לי לחפש אהבה בחוץ, אצל בחורים שספק אם יתנו לי כרגע מה שאני מחפשת וצריכה. ספק אם יתנו לי את אותם דברים להם אני כל כך זקוקה. אולי אני מדברת ככה כי כבר תקופה שאני לבד. ובכל זאת, נגמר לי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, למרות שיש המון דברים שצריך לעשות. המון. ואני לא רוצה כלום. אפילו לחברים שלי, אפילו לחברות הכי קרובות אין לי טיפת סבלנות. אולי כל ההתפלספות הנ"ל היתה לא נכונה בכלל. אם להגיד את האמת, אני לא יודעת, לא באמת יודעת למה כל כך רע לי. אני מפחידה את עצמי: אני רעבה ועם זאת יש לי בחילה תמידית, התחלתי לחשוב שהבחורות המזעזעות באתרי פרו אנה הן אמיצות ויפות, התחלתי לחלום על עצמי חולה וקטנה: אנורקסית. אני יושבת שעות ובוהה. חושבת. ואז בוכה. כשחזרת מהעבודה אתמול שאלת אותי מה קרה לי, למה אני לא יוצאת החוצה בכלל, למה קברתי את עצמי בחיים. יצאתי מהחדר. אחרי שהתלוויתי אליך לחברתך, רק כדי להיות קרובה אלייך, אחרי שכל הערב הדמעות חנקו אותי מבפנים, לפתו אותי ושיגעו אותי, זה נגמר. בבית התקרבתי אלייך ואמרתי שרע לי. חשבת שפיזית. זה נכון, כי זה פסיכולוגי. ואת יודעת את זה. חיבקתי אותך ובכיתי בחיקך, וליטפת אותי ואמרת לי מילים טובות. הרגשתי כמו ששכחתי שאני אמורה להרגיש תמיד: שייכת ונאהבת. נרדמתי בחמש בבוקר. רציתי לישון, אבל פחדתי. לא ידעתי מה יקרה אם אני אעצום עיניים. לא ידעתי ממה אני מפחדת. רק כשהשמיים כבר לא היו שחורים ומאיימים, הרשיתי לעצמי לעצום עיניים, לישון, לשכוח. הכרית כבר היתה רטובה מדמעות. וגם עכשיו אני בוכה. לא טוב לי, והאמת היא שאני לא ממהרת לצאת מזה. אני רק רוצה שתחבקי אותי, תאהבי אותי, ולבכות בחיקך. רוצה להגיד שרע לי, ושתרחמי עליי. אני רוצה להיות קטנה.
הרגע ההוא, אתמול בערב, כשחיבקתי אותך ובכיתי בחיקך, היה אותו רגע לו ייחלתי תקופה די ארוכה. אני מתיימרת להיות "גדולה". מזמן ובכל המובנים. כבר בגיל 8 אני זוכרת את עצמי מנסה לעשות הכל כדי שיכירו בי כמבוגרת. אישה. אישה בגיל 8. כשאני נזכרת בזה, אמא, זה היה נורא מה שעשיתי לעצמי. לקחתי לי את הילדות. יכולתי לחשוב כמעט רק על לימודים, לגרום לעצמי ללמוד עד כאב, עד ש"אדע את החומר". למדתי כמו באוניברסיטה, בכיתה ו'. וגם השנתיים האחרונות; באופן פתאטי לחלוטין אני לא מפסיקה לקשקש על כמה אני מבוגרת ובוגרת, על כמה אני אחראית, והנה: גם את סומכת עליי, ומעניקה לי יחס של בוגרת, לא יחס של בת 16. התגאיתי בזה. אהבתי אותך בזכות זה. כבר מספר חודשים שאני יודעת כמה אני מטומטמת. כמה הייתי מטומטמת. אחרי שמיציתי את עניין הבגרות בטרם זמן, כל מה שאני רוצה זה להיות קצת ילדה, לנוח. אין לי כוחות נפשיים. יש בי את הכלים להתמודד עם העולם, היית אמא נהדרת. אבל...אני לא רוצה להפעיל אותם, להשתמש בהם. את מבינה, העולם הזה הוא כלוב עם חיות מסכנות כלואות בו. אנחנו נלחמים על כל טיפת מזון ואהבה. ואין לי סבלנות. נמאס לי לחפש אהבה בחוץ, אצל בחורים שספק אם יתנו לי כרגע מה שאני מחפשת וצריכה. ספק אם יתנו לי את אותם דברים להם אני כל כך זקוקה. אולי אני מדברת ככה כי כבר תקופה שאני לבד. ובכל זאת, נגמר לי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, למרות שיש המון דברים שצריך לעשות. המון. ואני לא רוצה כלום. אפילו לחברים שלי, אפילו לחברות הכי קרובות אין לי טיפת סבלנות. אולי כל ההתפלספות הנ"ל היתה לא נכונה בכלל. אם להגיד את האמת, אני לא יודעת, לא באמת יודעת למה כל כך רע לי. אני מפחידה את עצמי: אני רעבה ועם זאת יש לי בחילה תמידית, התחלתי לחשוב שהבחורות המזעזעות באתרי פרו אנה הן אמיצות ויפות, התחלתי לחלום על עצמי חולה וקטנה: אנורקסית. אני יושבת שעות ובוהה. חושבת. ואז בוכה. כשחזרת מהעבודה אתמול שאלת אותי מה קרה לי, למה אני לא יוצאת החוצה בכלל, למה קברתי את עצמי בחיים. יצאתי מהחדר. אחרי שהתלוויתי אליך לחברתך, רק כדי להיות קרובה אלייך, אחרי שכל הערב הדמעות חנקו אותי מבפנים, לפתו אותי ושיגעו אותי, זה נגמר. בבית התקרבתי אלייך ואמרתי שרע לי. חשבת שפיזית. זה נכון, כי זה פסיכולוגי. ואת יודעת את זה. חיבקתי אותך ובכיתי בחיקך, וליטפת אותי ואמרת לי מילים טובות. הרגשתי כמו ששכחתי שאני אמורה להרגיש תמיד: שייכת ונאהבת. נרדמתי בחמש בבוקר. רציתי לישון, אבל פחדתי. לא ידעתי מה יקרה אם אני אעצום עיניים. לא ידעתי ממה אני מפחדת. רק כשהשמיים כבר לא היו שחורים ומאיימים, הרשיתי לעצמי לעצום עיניים, לישון, לשכוח. הכרית כבר היתה רטובה מדמעות. וגם עכשיו אני בוכה. לא טוב לי, והאמת היא שאני לא ממהרת לצאת מזה. אני רק רוצה שתחבקי אותי, תאהבי אותי, ולבכות בחיקך. רוצה להגיד שרע לי, ושתרחמי עליי. אני רוצה להיות קטנה.
