שונית אלמוגים
New member
אמא, למה אף פעם לא יהיה לי אבא?
כן, כן,. זו הייתה השאלה ששאל אותי הגדול אתמול, אחרי שהייתה לנו שיחה. השיחה הייתה על כך שהוא איים על ילדים בגן שהדוד שלו ירביץ/יפרק חברים שלו (שאולי הוא רב איתם). שאלתי אותו למה הוא אמר את זה. התשובה שלו הייתה ש נ. התחיל ואמר שאבא שלו יעשה את זה, לכן הוא אמר את מה שאמר על הדוד שלו. אני מבינה שהדוד הוא תחליף לאב שאין. הסברתי לו שהאבא של הילד שהוא ציין (שאני מכירה הייטב) אף פעם לא מרביץ ולא ירביץ לאף אחד. אז באה ממנו השאלה שכתבתי בכותרת. עניתי לו שאין לו אבא ובמשפחה שלנו אין אבא. לא רציתי להכנס לזה שאולי יום יבוא ואני אכיר מישהו שיוכל לשמש לו לאב. לא רציתי לעורר בו איזה שהן ציפיות שווא. שאלתי אותו למה הוא רוצה אבא, הוא ענה לי: כי האבא של החבר שלו עוזר לו בדברים שהוא לא מצליח. עניתי לו שאני יכולה לעזור לו באותה מידה. כמו כן ציינתי שאם היה לו אבא אז היה עוד מישהו שהיה אומר לו מה לעשות (לא שזה בהכרח רע) אבל לצורך העניין שעוד "מישהו שמחליט עליו" יכול להוות חיסרון. בזאת השיחה הסתיימה. אגב, שסיפרתי על כך לחברה היא שאלתה אותי אם חשתי צביטה בלב, עניתי לה שממש לא. למה אני כותבת על זה, כי אולי ביום יום אנחנו לא צריכות להתמודד עם זה, אבל אני חשה שככל שהילד גדל, כך השאלות הופכות להיות יותר ויותר מורכבות, וגם איזה שהוא כעס בא יחד איתן. זאת בהשוואה לשאלות שהגיעו ממנו בגיל יותר צעיר, שאז הייתה רק הסקרנות לדעת, אבל לא היה מהול שם גם כעס.
כן, כן,. זו הייתה השאלה ששאל אותי הגדול אתמול, אחרי שהייתה לנו שיחה. השיחה הייתה על כך שהוא איים על ילדים בגן שהדוד שלו ירביץ/יפרק חברים שלו (שאולי הוא רב איתם). שאלתי אותו למה הוא אמר את זה. התשובה שלו הייתה ש נ. התחיל ואמר שאבא שלו יעשה את זה, לכן הוא אמר את מה שאמר על הדוד שלו. אני מבינה שהדוד הוא תחליף לאב שאין. הסברתי לו שהאבא של הילד שהוא ציין (שאני מכירה הייטב) אף פעם לא מרביץ ולא ירביץ לאף אחד. אז באה ממנו השאלה שכתבתי בכותרת. עניתי לו שאין לו אבא ובמשפחה שלנו אין אבא. לא רציתי להכנס לזה שאולי יום יבוא ואני אכיר מישהו שיוכל לשמש לו לאב. לא רציתי לעורר בו איזה שהן ציפיות שווא. שאלתי אותו למה הוא רוצה אבא, הוא ענה לי: כי האבא של החבר שלו עוזר לו בדברים שהוא לא מצליח. עניתי לו שאני יכולה לעזור לו באותה מידה. כמו כן ציינתי שאם היה לו אבא אז היה עוד מישהו שהיה אומר לו מה לעשות (לא שזה בהכרח רע) אבל לצורך העניין שעוד "מישהו שמחליט עליו" יכול להוות חיסרון. בזאת השיחה הסתיימה. אגב, שסיפרתי על כך לחברה היא שאלתה אותי אם חשתי צביטה בלב, עניתי לה שממש לא. למה אני כותבת על זה, כי אולי ביום יום אנחנו לא צריכות להתמודד עם זה, אבל אני חשה שככל שהילד גדל, כך השאלות הופכות להיות יותר ויותר מורכבות, וגם איזה שהוא כעס בא יחד איתן. זאת בהשוואה לשאלות שהגיעו ממנו בגיל יותר צעיר, שאז הייתה רק הסקרנות לדעת, אבל לא היה מהול שם גם כעס.