אמא לבת 12 עם הפרעת אכילה

[אמא דואגת20]

אמא לבת 12 עם הפרעת אכילה

בנות יקרות.. חייבת את עזרתכן.. ביתי בת 12 וחצי.מזה כשנה אנו מטופלים עם הפרעת אכילה בשניידר.
התחלנו אצל ד"ר דנציגר באשפוז יום ואחכ עברנו למחלקה הפסיכולוגית.. שם לצערנו חלה שוב רגרסייה במצב.
ככה המשכנו כ4 חודשים הילדה שיתפה פעולה מאוד בגדול עם התפריט.. למדה איפה לקצץ בכדי לא לעלות. בסה"כ לא ירדה.
לפני כחודש חלה החמרה והיא נכנסה לאטרף ירדה ביומיים2 קילו אושפזנו בילדים שניידר לשמירה ושוחררנו לאחר 9 ימים...
ושוב התחיל הטרוף בבית אחרי השמירה עליה...ואז הסתבר שהילדה מחביאה/ זטרקת אוכל בביס ואוכלת רק לידנו.
נובמקביל גילינו שהיא חותכת את עצה מהחינתנו זה היה נסיון התאבדות עד שהבנו שזו תופעה מוכרת בהפרעת אכילה.
הינו בייעוץ פרטי שהמליץ על אשפוז 24 שעות...המחלקות מלאות ושוב הדרך לאשפוז בילדים ללא שום מענה לבעיה.
הומלץ לקחת כדורים והילדה מסרבת.אתמול לחצו עלינו העברה לגהה מכיוון שאין מקום בהפרעות אכילה.
מה עושים???המשפחה קורסת!!!האם יש מקומות פרטיים מומלצים לטיפול בבעיה? כיצד ניתן לעזור לה???
לכל תשובה אודה
אמא דואגת

 

[Blackbird fly]

היי

חלק מהילדים/נערים שמאושפזים במחלקה להפרעות אכילה ופוגעים בעצמם, מועברים למחלקה פסיכיאטרית.
אני יכולה להגיד שממה שאני חוויתי, המחלקה הסגורה מטפלת בשני הדברים, מצד אחד שומרים על הנערים מפגיעה עצמית ומהצד השני מקפידים על העניין של האוכל, בארוחות הילדים שצריכים את ההשגחה של האוכל יושבים באותו שולחן עם אח או אחות שמשגיחים שהם לא זורקים/מחביאים/מעבירים אוכל
אחרי הארוחות יש חצי שעה שהם יושבים מול התחנה של האחים כדי שלא ילכו להקיא את האוכל
מה שכן, מחלקה סגורה יכולה להיות נורא טראומתית ובטח ובטח שלילדה בת 12, אז כדאי לחשוב פעמיים לפני שעושים צעד כזה
במקרים ש"תופסים" מישהו שפוגע בעצמו, לרוב זה יסתיים בקשירה למיטה, למרות שנראה לי שעם ילדים בני 12 ינסו למצוא פיתרונות חילופיים.
אבל לפעמים במקרים שכבר אין ברירה, הם יכולים מאוד לעזור, זה מאוד תלוי בשיתוף הפעולה של הילדה בטיפול
אם יש לך שאלות על בית החולים הזה אשמח לענות לך, חצי מהחיים שלי העברתי שם...

ועוד משהו לא קשור- זה יישמע טיפשי אבל ריגשה אותי הצורה שכתבת- "אנו מטופלים", "אושפזנו", "שוחררנו", זה נראה לי שאתם ביחד בכל הדברים האלה, ושאת מרגישה שאת עוברת את מה שהיא עוברת, וזה מרגש אותי בכל אופן

בהצלחה ותרגישו טוב

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי אמא דואגת. [

טריגר מעלי]

נשמע שיש לך סיבות טובות לדאוג. אני יכולה רק לדמיין לעצמי כמה קשה לראות את הילדה שלך, בגיל צעיר כל כך, במצב כזה. ובטוחה שההשלכות על כל המשפחה הן עצומות.
נשמע שהילדה זקוקה לשמירה והגנה במשך כל שעות היום, ומההיכרות שלי עם המחלה הזו, אני יכולה להגיד שוודאי שמה שגיליתם שהיא עושה בסתר הוא רק חלק ממה שהיא עושה, ובוודאי שהיא עושה עוד דברים מסוכנים כמו ספורט אובססיבי, הקאות ודברים דומים.
לא כי היא רעה או מניפולטיבית אלא כי המחלה הזו היא מניפולטיבית ולוכדת את החולה בבועה ששום היגיון או דאגה לא חודרת אליה. בועה שגורמת לחשוב שרק האנורקסיה חשובה, רק הירידה במשקל חשובה, ושחוסר אכילה הוא הדבר ששומר עליה.
לצערי, אני לא חושבת שיש לי הרבה תשובות לתת, יש לי בעיקר שאלות, שיכולות אולי לעזור ולכוון-
יש לך מושג מפני מה היא רוצה להשמר? מה כל כך מכאיב לה וקשה לה שהיא מרגישה שהיא חייבת להשתיק את זה ולברוח מזה בצורה הרסנית שכזו?

פרקטית, נשמע לי שאם האשפוז הוא המקום ששומר עליה מירידה במשקל, זה הדבר שצריך לעשות עכשיו, למרות המחירים הכבדים שכרוכים בזה.
מקומות פרטיים קיימים, אבל אני לא יודעת אם יש הרבה מקומות פרטיים שמטפלים בילדות צעירות כל כך.
נשמע לי שהטיפול באשפוז הוא עדיין הגורם הכי מקצועי. אתם עומדים בקשר איתם? מה הם אומרים על המצב?
מצרפת לך קישור ללוחות הפורום, יש שם מידע על מרכזי טיפול לפי איזורים בארץ. אולי תמצאי שם משהו שאת עוד לא מכירה.
http://www.tapuz.co.il/forums2008/board/default.aspx?forumid=198


והערכה טכנית- אישרתי את ההודעה שלך למרות שהיא לא עומדת בכללי תקנון הפורום שאוסרים על פירוט ירידה במשקל, כמה, מתי וכו'. אני מצרפת לך את תקנון הפורום, אנא עברי עליו לפני המשך הכתיבה.
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=198&aId=12958

נשמח להמשיך ולסייע, גם אם רק בהקשבה.

 

[TinaBa]

היי,

אפשר לקרוא מהדברים שלך כמה המצב מורכב וקשה, את התחושה שהכל מתמוטט בין הידיים, ואת חוסר האונים מול המצב. נשמע שאת עושה כל שיבכולתך כדי לעזור באופן הטוב ביותר לבת שלך. חשוב לי לחזק את ידייך.

לצערי, אני לא יודעת להגיד הרבה לגבי טיפול בילדים בגילה.
מה שכן, ברור לי שבמצב כזה יש חשיבות גדולה מאוד שגם את/אתם תהיו תחת טיפול וליווי. האם את בטיפול כלשהו? אם כן- האם הוא נוגע גם בהפרעת האכילה של ביתך? חשוב שיהיה לך את המקום לאוורר את הרגשות והתחושות הקשים, מקום שמאפשר לך לעבד את כל מה שעובר עליך בתהליך המאוד קשה הזה, ומקום שאפשר לצבור בו כוחות להמשך.

את מאוד מוזמנת להישאר פה ולשתף אותנו במה שעובר עליך /עליה/ עליכם

 

[levshavur]

לאמא דואגת טריגר

שלום לך
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת 4-5 לועסת אוכל שאני שונאת וכשהאבא (המתעלל) שלי לא ראה הייתי יורקת את זה לפח. ולמה אני מספרת לך את זה ? שתדעי שילדים יכולים להסתיר ו"לעבוד" על ההורים אפילו מגיל צעיר מאוד.
איך היחס אליה מיצד הילדים בכיתה ובית הספר? כדאי לדעתי לבדוק את ההיבט הזה כי זה יכול להשפיע על ביטחון עצמי ודימוי גוף של ילדה. האם היא ילדה מקובלת או שצוחקים עליה?
אני חושבת שלמרות שהיא ילדה, ורק בת 12, עדיין כדאי לנסות להסביר לה למה צריך לקחת את הכדורים ולברר איתה למה היא מסרבת לקחת אותם? האם היא פוחדת? לדעתי שיחה פתוחה ברמה של מה שילדה בגילה יכולה להבין זה דבר טוב. אני זוכרת כמה בתור ילדה הייתי צריכה נואשות שיהיה מישהו שיבין אותי ושיקשיב.
מהדרך בה את כותבת זה מרגיש לי שאת אמא מאוד אוהבת ואכפתית וזה דבר מאוד משמעותי עבורה!
חשוב שהמשפחה לא תקרוס בגללה. היא צריכה הורים רגועים (וילדים רגישים מאוד לזהות לחץ או פחד של הורים)
לגבי זה שהיא חותכת/ פוצעת את עצמה: אני יכולה להגיד לך, לפחות מהניסיון שלי, שכשאני עשיתי את זה (בתור בוגרת) עשיתי את זה בגלל שלא יכולתי להתמודד עם מצוקה נפשית היה לי מין צורך כזה להעביר את הכאב הנפשי לתוך כאב פיזי כי זה הרגיש לי קל יותר להתמודד עם כאב גופני מאשר נפשי. השאלה היא מה זה שמכאיב לה כל כך מבחינה נפשית? האם היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי?
לדעתי, לגבי מחלקה פסיכיאטרית, זה יכול להיות טראומטי, ואני לא יודעת איך זה במחלקות של ילדים ונוער, אבל מהניסיון שלי במחלקות המבוגרים הצוות לפעמים אטום ופוגע, אם כי בהחלט היו מצבים שזה הציל חיים של אנשים.
אני חושבת שאם האופציה היחידה שמציעים לכם היא אשפוז פסיכיאטרי , אז אולי זה מה שצריך לעשות, אבל לדעתי כדאי להתייעץ עם מישהו מקצועי איך להכין את הילדה לאישפוז כזה.
מצד שני אישפוז פסיכיאטרי זה סוג של "כתם" (לפחות לגבי מבוגרים) זה מתויק במשרד הבריאות, והמערכת הפסיכיאטרית מאוד מתייגת (לדוגמה עכשיו שאני בריאה, בלי הפרעת אכילה, בלי פגיעה עצמית, בלי פוסט טראומה המערכת הפסיכיאטרית עדיין מתייגת אותי כ"חולת נפש" למרות שאני לא רואה את עצמי ככזו, ולמרות שיש לי היום חיים מלאים וטובים)
אני חושבת שכדאי שתפנו לטיפול (לשניכם ) במרכז להתערבות במצבי משבר כדי שאתם לא תקרסו מהעומס הריגשי שנופל עליכם כהורים שכן זו התמודדות לא פשוטה עבורכם.
שיהיה בהצלחה!!!
ובבקשה תעדכני מה קורה איתה, ומה החלטתם לעשות.
לבשה.

 

[Lovely locks]

(אוף, כואב לי עלייך ועליה)

זה בדיוק הגיל שבו המחלה התפרצה אצלי. כולי תקווה שיהיה טוב. באמת, מכל הלב.