אם כבר שבוע הספר...

[magenta73]

אם כבר שבוע הספר...

קראתי בלי יכולת להפסיק בכלל את המלך החומוס ומלכת האמבטיה של אילן הייטנר, מומלץ בחום... באמת... מצחיק, שנון, אמיתי... ומטורף... בכל מקרה יש שם הרבה עם מה להזדהות. אפילו שאני בחורה... אני הכי מרוצה מהמשפט הבאמעניין למה...) "התחלתי למצוא החן בבחורות סביב השלושים, הן יודעות להעריך מה זה טוב. הן לא סתם רווקות. הן רווקות כי הן לא היו מוכנות להתפשר. זה לא שאף אחד לא רצה אותן, הן אלה שלא רצו אף אחד. הן אמיצות. ואם הן לא התפשרו עד שלושים, הן בטח לא יתפשרו עכשיו. הן חיכו כל כך הרבה, הן לא יישברו עתה. הן לא יתפשרו. והן יודעות לפנק. ן יודעות לפנק את עצמן ויודעות לפנק אותך." מה נראה לכם? יש צדק בדבריו?

 

[שוקומוקה]

חוסר יכולת להתפשר

היא לאו דוקא תכונה טובה

 

[magenta73]

כן ולא

ברור שבזוגיות צריך להתפשר. זוגיות = התפשרות. אבל למה להתפשר על האדם שאת הולכת להתפשר איתו?... יש כאן הבדל מאוד מהותי. אני מסוגלת להתפשר, בזוגיות. אני סולחת, אני סבלנית וסובלנית. מאוד. מ-א-ו-ד. יש כאלה שאומרים לי שאפילו יותר מידי לפעמים... אבל לא לכל אחד... ולא עם כל אחד. רק לזה שאני אבחר... שאני אהיה מסוגלת להיות סובלנית אליו.

 

[duduamar]

עם זה אני מאוד מסכים.

לדעתי אסור להתפשר בבחירת בת הזוג (לא מדבר על פרטים קטנים ושוליים אלא על התכונות המרכזיות), אבל כמובן בקשר עצמו - חובה להתפשר. קשר לא יכול להחזיק בלי פשרות הדדיות.

 

[גלי 34]

../images/Emo45.gif

 

[shelly1975]

../images/Emo45.gif

כל החיים צריך לדעת להתפשר בכל דבר. העניין הוא גם לדעת על מה להתפשר ועד כמה.

 

[billc]

זאת באמת "השאלה"

הקטע הבעייתי שזה לא תמיד ברור וחד משמעי. במצב כזה יש כאלה שחותכים ויש כאלה שנותנים צ'אנס.

 

[סמלת]

או שיש צדק או ש....

הן במצב כל כך קשה, שאף אחד לא הסכים לקחת על עצמו אחריות עליהן, עד היום...

חוץ מזה, שאני חולה על הסופר הזה!!!

. מצחיק אותי בטירוף...

 

[Fire Of Heaven]

לפני גיל 30 הוא אולי צודק

אחרי גיל 30 כבר לא כל כך. מעטות הן אלו "שהן בטח לא יתפשרו עכשיו". חלק גדול לוחצות כל כך חזק לעבר היעד גם עם הוא הרבה פחות ממה שיכלו להשיג בגיל צעיר יותר. הן מגלות באיחור את השווי האמיתי שלהן. ונאלצות להתפשר על הרבה פחות. (ולפני שתתחילו לסקול אותי. אני יודע שלא כולן כאלה.)

 

[billc]

בגיל 90 מגנטה תמצא את אהבת חייה

 

[מרסלו1]

תמונה יפה

טיבטי נחמד.

 

[magenta73]

../images/Emo123.gif

מג'נטה מצאה את אהבת חייה בגיל 25 בגיל 90 הוא יבין שהוא לא יכול בלעדיה... ויציע לה חברות...

 

[חיפאית34]

../images/Emo6.gif

 

[magenta73]

זה לא קשור לגיל כ"כ

כמו ללחץ "המירוץ אל החופה"... זה יכול לקרות בגיל 20 או 30 או וואט-אוור.

 

[בלתי צפויה]

זה לא רק לא נכון לגבי כולן

זה גם לא נכון לגבי חוגים חברתיים שלמים. כשאני מסתכלת על הסביבה שלי - דווקא בגילאים הצעירים הבחורות עוד היו מורעלות מהבולשיט שהאכילו אותן בבית ובטלוויזיה, דהיינו שהחתונה היא שיא החיים. בגילאים יותר מבוגרים -לנשים גם יש כבר חיים משל עצמן, גם יש כבר קבלות להראות (כלומר, לא יגידו שהיא לא עשתה כלום עם חייה), וגם קשה לוותר על ההרגלים, בייחוד מי שחיה לבד רוב הזמן. אפילו כאן בפורום אפשר לראות את זה, בחורות שאמנם הולכות לדייטים - אבל לא כל כך מוכנות לעשות את הצעד הבא. הקטע הזה של לחץ חתונה אחרי גיל שלושים אולי נכון בחוגים יותר שמרניים, שלנשים באמת אין שום ערך אם לא התחתנו, וגם אין להן כלים ותמיכה חברתית כדי לעשות מסלול חיים אחר.

 

[dudusch]

לפעמים צדק הוא רק כוכב...

אם מדברים בקלישאות... לבוא ולאמר כי כל בנות (נכניס גם את הגברים) ה - 30 רווקים/סינגלים כי לא היו מוכנים להתפשר לא נכון בצורה גורפת. יש כאלו שהבשילו מאוחר. יש את אלו שחיו בחלום ורוד על הנסיכה או האביר. יש את הפגועים שהחליטו לקחת פסק זמן. לדעתי יש יותר נכון בעניין הפינוק, ואולי בשלות שלהם. אולי מגובשים יותר, מבינים טוב יותר את מקומם בחיים וכו'. אם יש משהו שאני שונא בהקשר של האהבה זה עניין הפשרה. לדעתי אין מדובר בפשרה אלא בויתור. כבר קיימנו את הדיון הזה בעבר ותרמתי את דעתי בנושא. כדי שקשר יצליח (או בכלל יתחיל) עלינו לוותר. לא להתפשר. לוותר על האגו (ירצה/לא ירצה, תדחה וכו'), לוותר על הפחדים, על מה שעוצר אותנו וכל המגבלות האחרות. אצלי פשרה משאירה טעם חמוץ (כאילו אין ברירה אחרת). וזה עוד לפני שבכלל הכרנו את הפוטנציאל לקשר...

 

[בלתי צפויה]

ברור שיש מליון סיבות שונות

לזה שמישהו לבד בגיל 30, אבל הוא תיאר תופעה שלדעתי מאוד נפוצה. גם בחורים וגם בחורות, מעריכים את החיים שלהם גם כשאין בהם בן זוג. לא מרגישים כישלון בגלל שלא הקימו קן משפחתי, כי יש להם קבלות אחרות להראות לעצמם. בהחלט קיים. כשבן זוגי ואני הכרנו - היינו לחלוטין במקום הזה: כנראה שלא נמצא בן זוג וזה לא כזה נורא. במקרה לחלוטין החלטנו שאנחנו מתאימים ורוצים לחיות יחד, אבל אם זה לא היה קורה - הייתי חיה את חיי לבד ללא כל חרטה.