נפילים לא יודעים לפרוש
בדרך כלל סיומות "יפות" או "סגירות מעגל" הם תולדה של אירועים מקריים או טראגיים: האלבום Abbey Road של הביטלס ועשור לאחריו- הרצח הטראגי של ג'ון לנון קבעו את הדרך שבה יסיימו הביטלס את חייהם. הקריירה של קווין הסתיימה עם אלבום מלא תנופה (כך אומרים) שהתנגן כרקע למוות הטראגי של פרדי מרקורי. שנות הששים הסתיימו עם וודסטוק, ושנה לאחר מכן- המיתות של הנדריקס, ג'ופלין, ומוריסון. ולא רק במוזיקה: ספורט למשל. הפרישה של מג'יק ג'ונסון מכדורסל בעקבות נגיף האיידס שהתגלה בדמו סגרה עידן פנטסטי של הלוס אנג'לס לייקרס. בפוליטיקה יש את יצחק רבין והרצח הטראגי שלו.
אבל נפילים, כאמור, מרגישים מספיק בטוחים בעצמם בשביל עוד סיבוב אחד, עוד משיכה אחת של הזמן כדי ליצור את הקסם המוכח ההוא, זה שעבד וסחף אחריו המונים בזמן מיתולגי כלשהו. הביטלס חזרו לשני שירים ב 1995, שבמזל גדול לא הכתימו את המורשת שלהם. כוורת לעומתם, ממש הביכו עם שני השירים שלהם מ 1998. קווין עדיין מסתובבת עלי במות, עם תחליפי מרקורי כלשהם. בספורט- מייקל ג'ורדן, הוא ולא מלאך, פרש, חזר, פרש שוב, חזר שוב, פרש, והיום הוא מנהל של קבוצת NBA בינונית למדי. ובפוליטיקה- על כל יצחק רבין יש איזה שמעון פרס, שממשיך שוב ושוב ושוב, למבוכת הקהל.
נדמה לי שגודל האכזבה מ"האלבום החדש" של "פינק פלויד" קשור קשר ישיר למעמד המיתולוגי של הלהקה בעולם הרוק, ובתרבות בכלל- הלהקה שהתחילה כלהקה פסיכדלית שהונהגה ע"י סיד בארט, עברה למצב של חיפוש דרך אחרי שבארט התחרפן, וללא מנהיג אחד בולט. The Dark Side of the Moon הוא גם שיאו של תהליך חיפוש הדרך, וגם תחילתה של הפאזה השלישית, שבה הלהקה הונהגה ע"י רוג'ר ווטרס לטוב ולרע. הפאזה השלישית הסתיימה באלבום סולו של ווטרס שגילמור יתעקש שיהיה אלבום של פינק פלויד- The Final Cut.
אפשר היה לסיים את זה ככה, אבל גילמור התעקש על פאזה רביעית- פאזת דייויד גילמור. האם הוא "הכתים את המורשת"? לאו דווקא, ומשתי סיבות:
1) הוא פשוט הפך את הלהקה לאנושית, ולפחות מיתולוגית. סוג של תמרור אזהרה, ותזכורת לכך שגם המוזיקאים הנפלאים ביותר הם קודם כל ואחרי הכל בני אדם, וככאלה הם מועדים לטעות. אני מעדיף להקה שהיא פחות "מיתולוגית", ויותר כזאת שצריך לגשת אליה בזהירות ובאזניים פתוחות.
2) באופן קצת ייחודי ללהקות ואמנים בקליבר הזה, היצירה הכי חשובה של הלהקה היא לאו דווקא היצירה הכי טובה שלה. The Wall כמובן. בגדול, המסלול של אוהבי פינק פלויד משנות השמונים וצפונה מתחיל בחומה, מתרחב לשנים 1973-1979 (אולי מגיע עד 1983), ואז ממשיך הלאה לאחור כש The Piper יכול לפעמים להיות אחד האלבומים האחרונים שחובב פלויד מגיע אליהם. יוצא שלא מעט אנשים מפנימים את פינק פלויד ברברס, והגבול העליון שלהם הוא 1983, מה שאומר ש"פאזת דייויד גילמור" היא פאזה די זניחה.
