הצעה אישית שלי:
קראתי בינתיים את "סלמנדרה", "השעון", "בית הבובות" ו"העימות". סלמנדרה והשעון הם חזקים מאוד (קר וצר לי לומר בהקשר זה ש"בית הבובות" לא ריגש אותי כל כך, כספר פרוזה זאת אומרת) אבל שונים במהותם. "השעון" הוא הרבה יותר ספרותי-אומנותי מאשר התיאור האדיש יחסית ב"סלמנדרה" (צורת תיאור שיוצרת דווקא את בסיס העוצמה בספר). העימות, הינו מעין אוטוביוגרפיה של ק.צטניק שמסופרת כסדרת פגישות שערך עם פסיכולוג הולנדי שמטפל ומקליט ניצולי שואה באמצעות שימוש בסמים קלים. הסיבה שאני ממליץ לך לקרוא את הספר הזה אחרון היא שמעניין לראות שדמויות רבות מסיפורי זוועה בספרים קודמים מופיעות כדמויות וכמכרים מזכרונותיו.