ההרגשה הזו...
שהכל חלול שעוד רגע תבוא עוד מכה שאף אחד לא מבין שרואים רק את החיצוני, לא את הפנימי שרואים שאין חבר ולא יודעים, שמאחורי ה"אין חבר" הזה מתחולל כאב עצום שהוא הרבה יותר עמוק, הרבה יותר משמעותי.... יותר מהכל, יקרה, אנחנו שומעים כמה את לבד בתוך הכאב הזה כמה את מרגישה שהאנשים מסביב לא מצליחים בשום צורה לחדור אותו לראות אותו באמת, להבין עד כמה את סובלת ועד כמה את מחפשת את ההקלה... ובתוך כל הכאב העצום הזה, אל מול הרצון הזה לחתוך, לפגוע, לשחרר יש צד שלא מרשה לך לוותר, צד שלא מאפשר לך לעשות את הפגיעה צד ששומר עליך, שמגן עליך, שעדיין רוצה, שיהיה אחרת.....שיכאב פחות...שפשוט יהיה אחרת... תרשי לנו רגע, ירדן, לדבר אל הצד הזה.. לומר לו, שאנחנו שומעים אותו בין כל הכאב העצום הזה ורוצים לבקש ממנו לא להרפות לאחוז חזק ביד שלנו, שאנחנו מושיטים אלייך, להתמסר לגמרי לחיבוק הזה שאנחנו מבקשים לחבק אותך ללחוש לך, שאנחנו איתך...שאנחנו שומעים כמה זה כואב ונורא ושאת לא לבד שם...שאנחנו שם...מלווים אותך רוצים רק להקל מעט, לאפשר לך להוציא עוד ועוד את התחושות הקשות... וגם, אולי, לחשוב יחד איתך, מה אפשר עוד לעשות, כדי שהכאב הזה מעט ירפה... ירדן. אנחנו לא חושבים שאת מוזרה..אנחנו שומעים את האמת שלך ודווקא האמת הזו שלך, גורמת לנו לרצות רק לחבק..לקרב, להיות איתך.