אלבום לשבוע:הפריצה של הנער הבלונדי
הוא היה נער בלונדיני מחוצ'קן, עם טמפרמנט מפחיד. אחרי שנפלט כמעט מכל מסגרת, והסתובב במועדונים זולים בהם ניגן על פסנתר, בעיקר מוזיקת ג'אז, קרא לו דייב קאזינס לנגן פסנתר עם הסטרובס בשני שירים באלבום Dragonfly. הוא היה בסך הכול בן 20 כשיחד עם קאזינס, טוני הופר ולינדסי קופר ניגן בשיר Till the Sun come shining through שצולם בפאב לונדוני עשן לתכנית נידחת ב BBC. לא רבים שמו לב לכשרון של הנער הצעיר, אבל ב 1970 באה המהפך. קאזינס צירף את Rick Hudson אשר על כלי ההקשה ואת John Ford אשר על הבאס, שניהם מלהקת פסיכדליה בלתי מצליחה בעליל The Velvet Opera, וביקש מוויקמן להצטרף באופן קבוע להרכב. בשני האלבומים הראשונים, כללה הלהקה למעשה רק את קאזינס והופר עם כמה נגני אולפן מזדמנים. המוסיקה היתה מוסיקת פולק פסיכדלית, מהמשובחות שנוצרו אי-פעם, אבל אז, מעטים ידעו על כך. כשקאזינס קרא לוויקמן כדי להקים איתו הרכב של להקת רוק אמיתית, עם יחידת קצב וקלידים אלקטרוניים, היה ברור שהכישרון הגדול של כל המרכיבים, יצא לאור. ההופעה התקיימה באולם אליזבת' הול בלונדון, והיא הונצחה באלבום שנשא את השם Just a Collection of Antiques and Curious. עטיפת האלבום מרמזת על אופיו: מוסיקה בארוקית, פולקית אקוסטית, אבל עם תבלין רוקיסטי בדמות הבאס האגרסיבי של ג'ון פורד, שבהעדר מערכת תופים קונבנציונאלית, נשמע דומיננטי מאד – ועם גולת הכותרת: נער בלונדיני בן 21 מנגן על האמונד, פסנתר וצ'מבלו ונותן לחוויה הפולקית הזו גוון בארוקי-קלאסי ואפילו, פה ושם, תבליני ג'אז שיוצרים אלבום מגוון ביותר. ריק האדסון, המתופף, לא מתופף כאמור באלבום הזה... הוא שר, מנגן בסיטאר ומקיש על קונגאס ותוף סנר. נראה שהתוספת שלו באלבום היא בעיקר התבלינים המזרחיים שהוא מספק לעיבודים (כאן, ובמיוחד באלבום הבא From the Witchwood שעליו כבר כתבתי בעבר והוא שוכן אחר כבוד בדיסקייה של כמה מחברי הפורום תודות למיסיון שעשיתי עבורו). האלבום נפתח בשיר Martin Luther King's Dream בו וויקמן עדיין מצטנע ברקע עם האמונד מאד עדין ומלטף ודייב קאזינס מתבלט בשירה רגישה, עם ליווי קולי מקסים של שאר חברי הלהקה, תוך שהוא פורט על גיטרת שנים עשר המיתרים שלו. הטקסט פשוט אך לא פשטני: Speak only with your voices And not the sword Listen to your leaders And the words of the Lord הקטע הבא, The Antique Suite הוא קטע הנושא של האלבום והניסיון הראשון של הלהקה לייצר יצירה רבת שכבות וחלקים. כאן מתחיל הבלונדיני המחוצ'קן לעבוד ולהסביר לכולם איך הוא הגיע לאן שהוא הגיע (לאן בעצם הוא הגיע???). מדובר ביצירה שיש בה ארבע סצנות, שונות לחלוטין אחת מן השנייה ובכל אחת מהן מתבלט חבר אחר של הלהקה. הקטע הראשון מנוגן בקצב של מארש, כשוויקמן מפלרטט עם הצ'מבלו בסולמות בארוקיים עולים ויורדים לקצב תוף הסנר של ריק האדסון. הקטע השני, מושר על ידי טוני הופר שיש לו קול של נער מקהלה, לעומת קול הצפרדע של קאזינס. הקטע השלישי הוא פסיכדליה מטורפת של קאזינס. אני לא יודע מה הוא לקח באותו זמן (אם-כי יודעי דבר טוענים שקאזינס וחבורתו היו אלופי לונדון בשתייה ולא בהכרח בהסנפה – ולראיה, אישפוזיו התכופים של ריק וויקמן במחלקות הפנימיות של מיטב בתי החולים הלונדוניים). המילים מופרעות לחלוטין. הנה קחו את זה כדוגמא: The choirboy's cassock hanging on the hook behind the door The wooden box in which he kept his cross The Coronation teapot that his mother always used Helps to bring about a sense of loss. הקטע הרביעי והאחרון, מביא את כל החבורה (בלי וויקמן) לקדמת הבמה, בשירת אה-קפלה נהדרת בו נחשפת ההרמוניה הקולית הייחודית של ההרכב הזה. כל הארבעה, קאזינס, הופר, פורד והאדסון, הם זמרים בחסד כשכל אחד מזמר בעצמו. כשכל הארבעה עושים זאת יחדיו, אני מתקשה לחשוב על להקה אחרת (אולי Gentle Giant) שהייתה מסוגלת להפיק הרמוניה שכזו. הופר שר שם בקטעי הסולו, מילים לא מחייבות (בכלל, המילים שחיבר טוני הופר, כאן ובאלבומים קודמים ומאוחרים, עסקו בהווי הלונדוני של ערב מלחמת העולם הראשונה, בחוויות משפחתיות בורגניות בין שתי מלחמות עולם ובאהבות שלא באו על סיפוקן. בין היתר הוא מספר בשיר הזה על המגורים עם אמא – בריטי פולני של ממש!!). אבל גולת הכותרת של הקטע הזה שוב קשורה בבחור הצעיר שנשאר לשבת כשכולם התקדמו לבמה. לא שהוא היה בישן או משהו, נהפוך הוא (כפי שנראה תיכף), אלא שהוא עסוק בעיטור השירה של הופר ושל הקפלה בנגינה מהפנטת על פסנתר אקוסטי – מסלסל את נשמתו הבלונדינית ומכין אותנו אל הקטע שבאמת הקפיץ אותו מדרגה. הקטע, השלשי באלבום, נקרא Temperament of Mind ובאמת הוא מבטא את הטמפרמנט של מוחו האקסטרווגנטי של הבלונדיני עם הפסנתר השחור. הבחור מרביץ כאן סולו מטורף של ארבע דקות, שמהווה פרולוג למה שוויקמן עשה בקריירית הסולו שלו. קטעים וירטואוזים שמהווים קולאז' מייצירות שונות ומזמנים שונים. הוא קופץ מבאך לגרשווין בצורה כל-כך טבעית, מפלרטט עם מקצבים של בוסה-נובה ומערבב אותם עם בלוז דרומי – פשוט טרוף מוחלט. כשהבחור מרביץ את ההקשה האחרונה שלו על הפסנתר – הקהל, שעד אז מחא כפיים בנימוס בריטי מוקצן, פשוט יוצא מדעתו: שריקות, דפיקות ושאר מרעין בישין. הבלונדני המחוצ'קן קנה את עולמו בארבע דקות. עיתוני המוסיקה שלמחרת הקונצרט, שפעו שבחים לבחור הצעיר שהיה מוכר עד אז בעיקר למנהלי אולפני מוסיקה שוליים בלונדון. זמרים חשובים כמו דיויד בואי (שהכירו קודם לכן, יש להודות), קאט סטיבנס, אלטון ג'ון, ראלף מקטל, לו ריד, אל סטיוארט ולהקות כמו טי רקס, בלאק סבאת', הזמינו אותו לנגן באלבומים שלהם.
הוא היה נער בלונדיני מחוצ'קן, עם טמפרמנט מפחיד. אחרי שנפלט כמעט מכל מסגרת, והסתובב במועדונים זולים בהם ניגן על פסנתר, בעיקר מוזיקת ג'אז, קרא לו דייב קאזינס לנגן פסנתר עם הסטרובס בשני שירים באלבום Dragonfly. הוא היה בסך הכול בן 20 כשיחד עם קאזינס, טוני הופר ולינדסי קופר ניגן בשיר Till the Sun come shining through שצולם בפאב לונדוני עשן לתכנית נידחת ב BBC. לא רבים שמו לב לכשרון של הנער הצעיר, אבל ב 1970 באה המהפך. קאזינס צירף את Rick Hudson אשר על כלי ההקשה ואת John Ford אשר על הבאס, שניהם מלהקת פסיכדליה בלתי מצליחה בעליל The Velvet Opera, וביקש מוויקמן להצטרף באופן קבוע להרכב. בשני האלבומים הראשונים, כללה הלהקה למעשה רק את קאזינס והופר עם כמה נגני אולפן מזדמנים. המוסיקה היתה מוסיקת פולק פסיכדלית, מהמשובחות שנוצרו אי-פעם, אבל אז, מעטים ידעו על כך. כשקאזינס קרא לוויקמן כדי להקים איתו הרכב של להקת רוק אמיתית, עם יחידת קצב וקלידים אלקטרוניים, היה ברור שהכישרון הגדול של כל המרכיבים, יצא לאור. ההופעה התקיימה באולם אליזבת' הול בלונדון, והיא הונצחה באלבום שנשא את השם Just a Collection of Antiques and Curious. עטיפת האלבום מרמזת על אופיו: מוסיקה בארוקית, פולקית אקוסטית, אבל עם תבלין רוקיסטי בדמות הבאס האגרסיבי של ג'ון פורד, שבהעדר מערכת תופים קונבנציונאלית, נשמע דומיננטי מאד – ועם גולת הכותרת: נער בלונדיני בן 21 מנגן על האמונד, פסנתר וצ'מבלו ונותן לחוויה הפולקית הזו גוון בארוקי-קלאסי ואפילו, פה ושם, תבליני ג'אז שיוצרים אלבום מגוון ביותר. ריק האדסון, המתופף, לא מתופף כאמור באלבום הזה... הוא שר, מנגן בסיטאר ומקיש על קונגאס ותוף סנר. נראה שהתוספת שלו באלבום היא בעיקר התבלינים המזרחיים שהוא מספק לעיבודים (כאן, ובמיוחד באלבום הבא From the Witchwood שעליו כבר כתבתי בעבר והוא שוכן אחר כבוד בדיסקייה של כמה מחברי הפורום תודות למיסיון שעשיתי עבורו). האלבום נפתח בשיר Martin Luther King's Dream בו וויקמן עדיין מצטנע ברקע עם האמונד מאד עדין ומלטף ודייב קאזינס מתבלט בשירה רגישה, עם ליווי קולי מקסים של שאר חברי הלהקה, תוך שהוא פורט על גיטרת שנים עשר המיתרים שלו. הטקסט פשוט אך לא פשטני: Speak only with your voices And not the sword Listen to your leaders And the words of the Lord הקטע הבא, The Antique Suite הוא קטע הנושא של האלבום והניסיון הראשון של הלהקה לייצר יצירה רבת שכבות וחלקים. כאן מתחיל הבלונדיני המחוצ'קן לעבוד ולהסביר לכולם איך הוא הגיע לאן שהוא הגיע (לאן בעצם הוא הגיע???). מדובר ביצירה שיש בה ארבע סצנות, שונות לחלוטין אחת מן השנייה ובכל אחת מהן מתבלט חבר אחר של הלהקה. הקטע הראשון מנוגן בקצב של מארש, כשוויקמן מפלרטט עם הצ'מבלו בסולמות בארוקיים עולים ויורדים לקצב תוף הסנר של ריק האדסון. הקטע השני, מושר על ידי טוני הופר שיש לו קול של נער מקהלה, לעומת קול הצפרדע של קאזינס. הקטע השלישי הוא פסיכדליה מטורפת של קאזינס. אני לא יודע מה הוא לקח באותו זמן (אם-כי יודעי דבר טוענים שקאזינס וחבורתו היו אלופי לונדון בשתייה ולא בהכרח בהסנפה – ולראיה, אישפוזיו התכופים של ריק וויקמן במחלקות הפנימיות של מיטב בתי החולים הלונדוניים). המילים מופרעות לחלוטין. הנה קחו את זה כדוגמא: The choirboy's cassock hanging on the hook behind the door The wooden box in which he kept his cross The Coronation teapot that his mother always used Helps to bring about a sense of loss. הקטע הרביעי והאחרון, מביא את כל החבורה (בלי וויקמן) לקדמת הבמה, בשירת אה-קפלה נהדרת בו נחשפת ההרמוניה הקולית הייחודית של ההרכב הזה. כל הארבעה, קאזינס, הופר, פורד והאדסון, הם זמרים בחסד כשכל אחד מזמר בעצמו. כשכל הארבעה עושים זאת יחדיו, אני מתקשה לחשוב על להקה אחרת (אולי Gentle Giant) שהייתה מסוגלת להפיק הרמוניה שכזו. הופר שר שם בקטעי הסולו, מילים לא מחייבות (בכלל, המילים שחיבר טוני הופר, כאן ובאלבומים קודמים ומאוחרים, עסקו בהווי הלונדוני של ערב מלחמת העולם הראשונה, בחוויות משפחתיות בורגניות בין שתי מלחמות עולם ובאהבות שלא באו על סיפוקן. בין היתר הוא מספר בשיר הזה על המגורים עם אמא – בריטי פולני של ממש!!). אבל גולת הכותרת של הקטע הזה שוב קשורה בבחור הצעיר שנשאר לשבת כשכולם התקדמו לבמה. לא שהוא היה בישן או משהו, נהפוך הוא (כפי שנראה תיכף), אלא שהוא עסוק בעיטור השירה של הופר ושל הקפלה בנגינה מהפנטת על פסנתר אקוסטי – מסלסל את נשמתו הבלונדינית ומכין אותנו אל הקטע שבאמת הקפיץ אותו מדרגה. הקטע, השלשי באלבום, נקרא Temperament of Mind ובאמת הוא מבטא את הטמפרמנט של מוחו האקסטרווגנטי של הבלונדיני עם הפסנתר השחור. הבחור מרביץ כאן סולו מטורף של ארבע דקות, שמהווה פרולוג למה שוויקמן עשה בקריירית הסולו שלו. קטעים וירטואוזים שמהווים קולאז' מייצירות שונות ומזמנים שונים. הוא קופץ מבאך לגרשווין בצורה כל-כך טבעית, מפלרטט עם מקצבים של בוסה-נובה ומערבב אותם עם בלוז דרומי – פשוט טרוף מוחלט. כשהבחור מרביץ את ההקשה האחרונה שלו על הפסנתר – הקהל, שעד אז מחא כפיים בנימוס בריטי מוקצן, פשוט יוצא מדעתו: שריקות, דפיקות ושאר מרעין בישין. הבלונדני המחוצ'קן קנה את עולמו בארבע דקות. עיתוני המוסיקה שלמחרת הקונצרט, שפעו שבחים לבחור הצעיר שהיה מוכר עד אז בעיקר למנהלי אולפני מוסיקה שוליים בלונדון. זמרים חשובים כמו דיויד בואי (שהכירו קודם לכן, יש להודות), קאט סטיבנס, אלטון ג'ון, ראלף מקטל, לו ריד, אל סטיוארט ולהקות כמו טי רקס, בלאק סבאת', הזמינו אותו לנגן באלבומים שלהם.