והוא? מה הוא מרגיש? בזבוז, או
שהוא מאושר?
והוא? מה הוא מרגיש? בזבוז, אואני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי
בדמות אחי הצעיר ממני בשנה וקצת. מחונן על סף הגאונות שאובחן והומלץ לכיתת מחוננים יחודית בחיפה (בבית הספר ליאו-בק). הנער סרב לעבור בית ספר והעדיף להעביר ימיו בבטלה גמורה בקרב עשרות חבריו (ממש כך, בעל כישרון נדיר לאיסוף חברים מכל הגילאים והמינים) ובהתפרעויות והפיכת הוריו ואחיותיו לאומללות מעצם נוכחותו. היום ברור שהוא ADHD לא מאובחן, פעם קראו לזה מופרע. בתיכון הגיע למגמת "גמר מכניקה", נשר, הלך לאקסטרני ולא סיים אפילו בגרות במקצוע אחד. כיום, בגיל 34, הוא עדיין מחפש את עצמו, שום ניסים לא קרו, הוא מצטיין בכל תחום בו הוא נוגע (טכנאי מחשבים, גרפיקאי, צלם, צייר, פסל, בנאי מוכשר שמקים מבנים בעץ, ממציא פטנטים ומכלה ימיו בשיווקם ומנסה להקים מיזמים שונים בעזרת קשרים שיש לו בכל העולם), אוטודידקט כל תחום בו הוא מתעסק, כלומר ללא כל השכלה פורמלית, אבל לא מצליח להתמיד בכלום. את יודעת איך מתיחסים אליו במשפחה שלי? כאל בזבוז משווע וקורע לב. זו הדוגמא שעומדת לפני עיני כשאני מסתכלת של הבן שלי, אני לא מתכוונת להיות חסרת אונים כמו ההורים שלי ולהשאיר את השינוי למזל. מסכימה עם מה שמורטון אמרה, לגבי גבולות. לא ברמה של הגיל הרך, אבל הבהחלט תפקידנו כהורים הוא להכווין ולדרבן אם יש קושי. בכל מקרה הייתי לוקחת אותה לאבחן על מנת לראות מה קורה עם ליקוי הקשב שלה, אולי הקושי אובייקטיבי וזה טורף את הקלפים. אני חושבת שלהעביר אליה את אחריות להשלכות על חייה, זה שלב ראשון טוב. אבל יש גם אפשרות שהיא לא מסוגלת לחשוב כ"כ רחוק ושהיא כן צריכה גבולות בשל איזשהו קושי נפשי-רגשי שקיים כרגע.
שהוא מאושר?