ה כ צ ע ק ת ה
New member
איפה אלוקים היה? בשואה- סיוון רהב ynet
אם יכולתו של האדם – לא של אלוקים, של האדם – לבצע פשעים, מעידה על היעדר אלוקים, אז על מה מעידה יכולתו לגלות אמונה, טוב לב ואהבה? סיון רהב מאיר מתקוממת על השאלה הפופולרית והכה מגמתית :"איפה אלוהים היה בשואה?" "ישעיהו ליבוביץ' כמעט צחק כששאלו אותו איפה אלוקים היה בשואה. איפה אלוקים כשמכבי מנצחת, את זה אתם כן מבינים? כשיש סל הוא קיים וכשיש שואה הוא לא קיים? מבחינתו אפשר היה לשאול: איפה הוא כשאדם נהרג בתאונת דרכים, הוא מת עימו, וכשאחרי עשר שנות ציפייה זוג מתברך בתינוק שנולד, אז אלוקים פתאום קיים, הוא נולד עימו? ואיפה הוא עכשיו? ולמה לשאול איפה אלוקים היה בשואה, בואו נשאל איפה אלוקים היה במימונה? ובנאום של משה קצב? מי שכועס על אלוקים כשרע לו ואוהב אותו כשטוב לו לא עובד את אלוקים אלא את עצמו – קבע ליבוביץ בפסקנות ובזעם. זו הייתה תפיסתו התיאולוגית של האיש שעורר בי שאלות ראשונות, כשהתחלתי לחזור בתשובה. והיום בכלל נראה לי, שהשואה היא הוכחה לקיומו של אלוקים. לא פחות. עכשיו בואו נפרק את המשפט הזה - מה זה השואה אנחנו יודעים, מה זה הוכחה אנחנו יודעים, השאלה מה זה אלוקים: יש סיפור ידוע על רב ידוע ששוחח עם כופר ידוע ושאל מה זה אלוקים. סיפר הכופר את סיפורי הסבתא שסיפרה לו סבתא שלו על אלוקים סבא זקן עם זקן לבן שיושב בשמיים. אם זה האלוקים – גם אני לא מאמין בו, ענה הרב. השאלה היא אם כן מהו אלוקים. לדעתי, אני לא יודעת אם לדעתו, אלוקים זו האמירה שיש טוב ויש רע, יש קדוש ויש טמא, יש נכון ויש לא נכון, ושצריך לבחור. וכל שנייה ושנייה בחיים אנחנו בוחרים – כל שנייה ושנייה, ולא רק ברגעים הגדולים. לא חוכמה רק לעמוד בפיתוי לא לרצוח ולא לגנוב. זה חשוב מאוד, אבל הבחירה היא גם אם לקלל או לא לקלל ברמזור. אם לעקוף או לא לעקוף פקק של מכוניות ולהידחף ראשון. אם לקלל או לא לקלל את זה שבסוף עקף ונכנס ראשון. ובשואה – אלוקים התגלה עד הקצה. כמו שנאמר: קצוות. שיא הבחירה בין טוב לבין רע. השואה הוכיחה עד כמה הבחירה הזו שניתנה לאדם היא עצומה. העולם לא דטרמיניסטי, לא מתנהל אוטומטית. בשום מקום עלי אדמות ובשום שלב קודם בהיסטוריה לא ניתן היה לחוות את אכזריות הקיום כמו במחנות ההשמדה, אך באותה מידה נכון שבשום מקום אחר בעולם ובשום זמן אחר בעולם לא ניתן היה לחוות את אצילות הקיום כפי שניתן היה לעשות זאת שם ואז. אלוקים הוא לא גננת דווקא כיוון שבאושוויץ שקע האדם לשפל המדרגה הנמוך, דווקא לכן שם הוא גם התעלה לרמתו הרוחנית הגבוה ביותר. אנחנו מספרים המון על איבוד הצלם, וגדלות הצלם שנתגלה במקביל, נעלמת: לא מעטים מבין היהודים, וגם מבין הגויים, הגיעו בשואה לשיאים של מסירות נפש, חסד וחמלה. אלה חסידי אומות העולם שהחביאו יהודים בבתיהם והסתכנו סכנת מוות, ואלה גם אסירים חולים שנתנו לאסירים העוד יותר חולים שלידם את מנת האוכל שלהם.אם יכולתו של האדם – לא של אלוקים, של האדם – לבצע פשעים, מעידה על היעדר אלוקים, אז על מה מעידה יכולתו לגלות אמונה, טוב לב ואהבה? השואה לימדה אותנו עד כמה לאדם יש יכולת אינסופית להרע ויכולת אינסופית להיטיב. מה אלוקים אמור, לבוא כמו מבוגר אחראי, כמו גננת, ולהפריד בין הניצים ולהגיד להם די? הגזמתם? לא, אנחנו ילדים גדולים. והיו לא רק גילויים כאלה של מוסר, הייתה גם דבקות בהלכה, ניסיון לקיים את דבר ה' גם בתנאים הכי קשים: לאיזה גוי למכור את החמץ לפני פסח, כשכולם מסביב הם קצינים נאצים? כיצד לנהוג בתינוק יהודי בוכה שעלול לגלות את מקום המסתור של רבים אחרים? האם מותר לברוח מהגטו כאשר ברור שהנאצים יינקמו באלה שנשארו מאחור? ומה עונים לילד בן אחת עשרה שרוצה להתחיל להניח תפילין כבר עכשיו, כי הוא לא בטוח שיגיע לגיל שלוש עשרה? כל אלה הן שאלות אמיתיות שנשאלו רבנים אמיתיים, והם היו צריכים לפסוק. ערב חג הפסח 1944 הבינו היהודים במחנה ברגן בלזן שהרעב והמחסור לא מותירים להם ברירה אחרת, ועליהם לאכול חמץ. רבנים במחנה כתבו עבורם אז את התפילה הבאה, והורו לציבור לומר אותה – בכוונה – לפני אכילת חמץ בפסח: 'אבינו שבשמיים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך השעבוד מעכב אותנו. על כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקייך ולעשות רצונך ולעובדך בלבב שלם, אמן'. ..לכן, לדעתי, צריך לנקד את המשפט המפורסם אחרת. לא צריך לשאול איפה אלוקים היה בשואה, אלא – איפה אלוקים היה? בשואה". • מתוך דברים שנאמרו אמש בטקס יום השואה האלטרנטיבי בתיאטרון תמונע בתל אביב
אם יכולתו של האדם – לא של אלוקים, של האדם – לבצע פשעים, מעידה על היעדר אלוקים, אז על מה מעידה יכולתו לגלות אמונה, טוב לב ואהבה? סיון רהב מאיר מתקוממת על השאלה הפופולרית והכה מגמתית :"איפה אלוהים היה בשואה?" "ישעיהו ליבוביץ' כמעט צחק כששאלו אותו איפה אלוקים היה בשואה. איפה אלוקים כשמכבי מנצחת, את זה אתם כן מבינים? כשיש סל הוא קיים וכשיש שואה הוא לא קיים? מבחינתו אפשר היה לשאול: איפה הוא כשאדם נהרג בתאונת דרכים, הוא מת עימו, וכשאחרי עשר שנות ציפייה זוג מתברך בתינוק שנולד, אז אלוקים פתאום קיים, הוא נולד עימו? ואיפה הוא עכשיו? ולמה לשאול איפה אלוקים היה בשואה, בואו נשאל איפה אלוקים היה במימונה? ובנאום של משה קצב? מי שכועס על אלוקים כשרע לו ואוהב אותו כשטוב לו לא עובד את אלוקים אלא את עצמו – קבע ליבוביץ בפסקנות ובזעם. זו הייתה תפיסתו התיאולוגית של האיש שעורר בי שאלות ראשונות, כשהתחלתי לחזור בתשובה. והיום בכלל נראה לי, שהשואה היא הוכחה לקיומו של אלוקים. לא פחות. עכשיו בואו נפרק את המשפט הזה - מה זה השואה אנחנו יודעים, מה זה הוכחה אנחנו יודעים, השאלה מה זה אלוקים: יש סיפור ידוע על רב ידוע ששוחח עם כופר ידוע ושאל מה זה אלוקים. סיפר הכופר את סיפורי הסבתא שסיפרה לו סבתא שלו על אלוקים סבא זקן עם זקן לבן שיושב בשמיים. אם זה האלוקים – גם אני לא מאמין בו, ענה הרב. השאלה היא אם כן מהו אלוקים. לדעתי, אני לא יודעת אם לדעתו, אלוקים זו האמירה שיש טוב ויש רע, יש קדוש ויש טמא, יש נכון ויש לא נכון, ושצריך לבחור. וכל שנייה ושנייה בחיים אנחנו בוחרים – כל שנייה ושנייה, ולא רק ברגעים הגדולים. לא חוכמה רק לעמוד בפיתוי לא לרצוח ולא לגנוב. זה חשוב מאוד, אבל הבחירה היא גם אם לקלל או לא לקלל ברמזור. אם לעקוף או לא לעקוף פקק של מכוניות ולהידחף ראשון. אם לקלל או לא לקלל את זה שבסוף עקף ונכנס ראשון. ובשואה – אלוקים התגלה עד הקצה. כמו שנאמר: קצוות. שיא הבחירה בין טוב לבין רע. השואה הוכיחה עד כמה הבחירה הזו שניתנה לאדם היא עצומה. העולם לא דטרמיניסטי, לא מתנהל אוטומטית. בשום מקום עלי אדמות ובשום שלב קודם בהיסטוריה לא ניתן היה לחוות את אכזריות הקיום כמו במחנות ההשמדה, אך באותה מידה נכון שבשום מקום אחר בעולם ובשום זמן אחר בעולם לא ניתן היה לחוות את אצילות הקיום כפי שניתן היה לעשות זאת שם ואז. אלוקים הוא לא גננת דווקא כיוון שבאושוויץ שקע האדם לשפל המדרגה הנמוך, דווקא לכן שם הוא גם התעלה לרמתו הרוחנית הגבוה ביותר. אנחנו מספרים המון על איבוד הצלם, וגדלות הצלם שנתגלה במקביל, נעלמת: לא מעטים מבין היהודים, וגם מבין הגויים, הגיעו בשואה לשיאים של מסירות נפש, חסד וחמלה. אלה חסידי אומות העולם שהחביאו יהודים בבתיהם והסתכנו סכנת מוות, ואלה גם אסירים חולים שנתנו לאסירים העוד יותר חולים שלידם את מנת האוכל שלהם.אם יכולתו של האדם – לא של אלוקים, של האדם – לבצע פשעים, מעידה על היעדר אלוקים, אז על מה מעידה יכולתו לגלות אמונה, טוב לב ואהבה? השואה לימדה אותנו עד כמה לאדם יש יכולת אינסופית להרע ויכולת אינסופית להיטיב. מה אלוקים אמור, לבוא כמו מבוגר אחראי, כמו גננת, ולהפריד בין הניצים ולהגיד להם די? הגזמתם? לא, אנחנו ילדים גדולים. והיו לא רק גילויים כאלה של מוסר, הייתה גם דבקות בהלכה, ניסיון לקיים את דבר ה' גם בתנאים הכי קשים: לאיזה גוי למכור את החמץ לפני פסח, כשכולם מסביב הם קצינים נאצים? כיצד לנהוג בתינוק יהודי בוכה שעלול לגלות את מקום המסתור של רבים אחרים? האם מותר לברוח מהגטו כאשר ברור שהנאצים יינקמו באלה שנשארו מאחור? ומה עונים לילד בן אחת עשרה שרוצה להתחיל להניח תפילין כבר עכשיו, כי הוא לא בטוח שיגיע לגיל שלוש עשרה? כל אלה הן שאלות אמיתיות שנשאלו רבנים אמיתיים, והם היו צריכים לפסוק. ערב חג הפסח 1944 הבינו היהודים במחנה ברגן בלזן שהרעב והמחסור לא מותירים להם ברירה אחרת, ועליהם לאכול חמץ. רבנים במחנה כתבו עבורם אז את התפילה הבאה, והורו לציבור לומר אותה – בכוונה – לפני אכילת חמץ בפסח: 'אבינו שבשמיים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך השעבוד מעכב אותנו. על כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקייך ולעשות רצונך ולעובדך בלבב שלם, אמן'. ..לכן, לדעתי, צריך לנקד את המשפט המפורסם אחרת. לא צריך לשאול איפה אלוקים היה בשואה, אלא – איפה אלוקים היה? בשואה". • מתוך דברים שנאמרו אמש בטקס יום השואה האלטרנטיבי בתיאטרון תמונע בתל אביב