אין לי רעיון לכותרת...

FriendsOrNot

New member
אין לי רעיון לכותרת...

ומה שאני רוצה לפרט עליו עכשיו הוא בעיה אחת גדולה שנטפלת לכמעט כל יום שעובר בחיי... אני עכשיו שנה אחרונה לפני תיכון (ט') והרבה דברים מקשים עליי ורק מדכאים אותי עוד יותר. פעם לפחות הייתי חברתי ונהניתי תמיד בחברה, היום קצת פחות (האמת, קצת הרבה). אין לי הרבה חברים ואולי גם בצדק, תמיד ניסיתי ליצור קשר עם אנשים אבל האטימות והילדותיות שלהם תמיד הכשילה אותי... היום אני מסתכל מהצד על כולם, אני צופה בהתנהגות של הילדים בשכבה שלי בחטיבה בחוסר אונים וכל מה שעובר לי בראש הוא להיות כבר בבית. אולי משהו בי לא בסדר אבל אני רואה מול עיני את כל החסרונות של הילדים מסביבי: הילדותיות, הציניות, חוסר הרגישות, רוע הלב. בכל שיעור בכיתה יש הרבה רעש, כל תלמיד בכיתה (הבנים בעיקר) מנסה להצחיק ולהיות בדרן על חשבון המורה, ומי שנפגע בסוף זה אני שקשה לי להתרכז, וחבל על העתיד שמצפה לי. נמאס לי מזה, פניתי למנהלת במכתב אבל מה שהיא עשתה לא עזר מספיק והכל חזר. בהפסקות אני צופה בכל הילדים ואני נגעל פעם אחר פעם מההתנהגות שלהם. בטח רק אני רואה את זה, כי אנשים שהם טובי לב, בוגרים וכאלה שכיף לדבר איתם - הם כמעט ולא קיימים. הם בדרך כלל מלאים ומוקפים בהרבה חברים והייתי רוצה להיות בחברתם. הדבר הכי כואב לי הוא ההצגות, הצביעות ותופעת העדר של כל בני הגיל שלי. אני רואה את כל זה בחוסר אונים... וסליחה באמת שאני חופר לכם עם זה... יש לי חברים (בנוסף לחבריי הילדות שלי, בני גילי) שהם יותר גדולים ממני בשנה, שנתיים ואפילו שלוש. הם חברים יותר נחמדים ויותר נעים לדבר איתם. הם אף פעם לא פגעו בי ובדר"כ הם תמכו בי כשהיה צריך. תמיד היה מעניין לדבר איתם ואני נשמעתי להם כמו בן גילם. הבעיה העיקרית היא שהחברים האלה רחוקים מאוד, הם גרים בערים אחרות ובדר"כ אני מדבר איתם במסנג'ר ומדי פעם בטלפון... ומה שעוזר לי לברוח מהמציאות הזאת זה התחביב העיקרי שלי שליווה אותי מאז שנולדתי, בנוסף למוזיקה שאני אוהב, הגלישה האינסופית באינטרנט ועוד. כל הדברים האלה מאוד מדכאים אותי. אני בשנה האחרונה מאוד הסתגרתי בתוך עצמי והייתי שקט לרוב. לא פגעתי באף אחד אבל כל בני הנוער האלה מנסים לפגוע בי, אולי כדי להיראות "מגניבים" אצל חברים שלהם. יש כאלה שיגידו שאני חנון, נכון, אבל לא אכפת לי. למדתי לשים ז*ן (סליחה על הביטוי) על כל מה שיגידו עליי. נכשלתי חברתית. אף בנאדם לא הגיע, לא טרח לשאול למה אני מדוכא כל יום... כל יום אני משתדל לקום שמח עם מצב רוח טוב, אבל מה זה משנה? בסוף הורסים לי אותו ומעציבים אותי, זאת רק שאלה של זמן...
עוד פעם, סליחה על החפירה. המסקנה שהסקתי מכל הסיפור היא שהחבר הכי טוב שלי, הוא אני עצמי... (ולא, אני לא סכיזופרן)
 

M8r

New member
האמת שגם לי אין רעיון לכותרת..^^

תראה, אני כל כך מזדהה את המצב שאתה מתאר. באמת. אני למדתי בחטיבה שהייתה ברמה נמוכה מאוד מבחינה חברתית, והאמת גם לימודית (פשוט כי זה היה קרוב לבית). וכל בוקר קמתי עם תחושה שאין לי חשק לראות את כל האנשים המפגרים והאינפנטילים האלה שכל מה שמעניין אותם זה סקס בשירותים וסיגריות בשביל פוזה. הייתה לי אולי חברה אחת, שהכרתי מכיתה א'. זהו, חוץ מזה לא היה לי כלום.שום דבר.וככה עברתי 3 שנים נוראיות. ודי התרגלתי למצב הזה, ככה שהתחלתי להתרחק מאנשים גם לא בשטחי בית הספר, למדתי שלהתקרב לאנשים זה לא טוב כי נפגעים בסופו של דבר. ונהייתי בן אדם סגור ומופנם הרבה יותר ממה שהייתי קודם.. ואז, הגעתי לתיכון. למזלי, התקבלתי לתיכון ברמה גבוהה (לימודית וחברתית), ושם באמת יש אחלה אנשים שאפשר לדבר איתם ולהתחבר אליהם (כמובן שיש יוצאי דופן).. אבל לא. אני נשארתי בשלי. נצדמתי להרגל שלי של ליהיות לבד ולא להתחבר לאף אחד וכל זה.. והיום, אני בכיתה י"ב. ויש לי חברה אמיתית, אחת. שלא הייתי מוותרת עליה בחיים.. אני לא יודעת איך התחברנו, זה פשוט ככה.. אבל האמת שאני מעדיפה את זה ככה, מעגל חברים מצומצם אך אמיתי, מאשר חבורה ענקית של פוזאיסטים. אבל לא השתניתי לגמרי. אני גם באיזשהו חוג וגם שם יש אנשים מדהימים, אחד אחד. פשוט אנשים שכיף לך להסתכל עליהם וכיף לחשוב "כמה הייתי רוצה ליהיות חברה שלהם".. אבל לא. אני תמיד עומדת בצד. אף פעם לא ניגשת לדבר איתם. הם כן איכפתיים, וכן מנסים להבין מה עובר עליי, אבל אני לא נותנת לאף אחד את האפשרות להתקרב אליי. אני נמצאת בחוג הזה כבר משהו כמו שנה וחצי, ואין שם א-ף אחד שמכיר אלפית מהאופי שלי. בכל מקרה, תתחבר רק לאנשים שנראים לך. אל תדאג אבל מתישהו אתה תיכנס למסגרת בעלת אנשים שיתיאמו לך, ואיתם תתחבר. ובקשר לעכשיו? פשוט תעבור את זה. בהצלחה. :)
 

מאיויוXD

New member
נחש מה? גם לי אין רעיון לכותרת :)

וואי. המצב שאתה מתאר כל כך מוכר לי, למזלי הגדול מהעבר. "זכיתי" ללמוד בחטיבה עם רוב גדול של ילדים שהם פשוט סנובים. גם בנים וגם בנות. במשך כל השלוש שנים האלה לא היו לי חברים, חוץ ממשהי אחת שהייתה חברה שלי בכיתה ז ואז פשוט הפנתה לי את הגב והתנתקה ממני. היו לי אז המון תחביבים אחרים - ספרים, פסנתר, לימודים. כך שזה לא ממש חסר לי. אבל במבט לאחור בהחלט הייתי מאוד בודדה. כל הזמן האשמתי את עצמי, הייתי בטוחה שאני היא הלא בסדר, שמשהו דפוק בי. הייתי מאוד סגורה ובקושי דיברתי ליידם בבצפר, וכשחזרתי הבייתה פשוט הייתי עם האחים שלי או שניגנתי , לא הייתי פעילה חברתית בכלל. אפילו לפסיכולוגית הלכתי לאיזה תקופה בשביל להבין מה באמת לא בסדר בי, ובאיזהשהוא שלב הבנתי שהבעיה היחידה היא הם, לא אני. אז בתיכון עברתי לבצפר אחר [הבצפר שלמדתי בו בחטיבה היה בצפר שש שנתי והרוב נשארו שם]. ההתחלה גם כן הייתה קשה, התרגלתי כבר להתבודד ולא לנסות להתחבר כך שאת החודש וחצי הראשונים של השנה בילתי די לבד. ואז לאט לאט נפתחתי. התחלתי להכיר חברות, וזה היה מצב כל כך אחר וכיף. אשכרה הייתי מופתעת כשהיו מחמיאים לי או רוצים להיפגש איתי אח"צ או מחפשים את חברתי בהפסקות נגיד, דברים כאלה קטנים שבקושי קרו בחטיבה. נהייתי ממש אדם שונה. אפילו מבחינת בנים - פתאום בנים מתחילים איתי, אני נחשבת מישהי אחרת לחלוטין, פתחתי דף חדש. וזה דבר מדהים. :) לגלות שיש אנשים שהם בראש שלי, שלא מסתכלי עלי מלמעלה ובזלזול ולגלות שאני שווה משהו ולא כישלון חברתי. אז בקיצור הדברים שיש לי להגיד לך הם שהבעיה היא לא בך בשום פנים ואופן, אל תאשים את עצמך במצב שנוצר. לפי ההודעה שכתבת התרשמתי שאתה בהחלט לא מאשים את עצמך, ו.. כל הכבוד :) דבר שני, אם בא לך לשנות את המצב פשוט תעבור בצפר, גם אם זה כרוך במעבר לעיר אחרת, כי זה רק יטיב איתך. ואני מדברת מנסיון אישי. :) ופשוט תהיה אתה. אל תשתנה בשביל אף אחד, בסוף תמצא תחברים האמיתיים שהם כמוך ונוח לך איתם. יום טוב ! ובהצלחה.
 
למעלה