אין לי כותרת לבלגן הזה
לא יצא לי להיכנס כבר כמה ימים אבל עכשיו התעדכנתי. העבודה עדיין מחכה לי והיום הזה עמוס כמו כל האחרים. על הבוקר באה שכנה מלמעלה ואמרה שהצינור שלי בגג דולף. אז עליתי איתה 7 קומות והיא צדקה. למזלי האינסטלטור בא מהר ועליתי איתו שוב. אח"כ גיליתי שאין לי כסף לשלם לו אז הלכתי מהר לבנק - עוד 20 דק' הליכה. בקיצור גם אם אני פדלאה בגלל העבודה החיים מסדרים לי כושר... הערב אני צריכה לעשות קניות. בעצם חייבת כי אין כלום בבית. אז אני אעשה הליכה בהלוך ואולי גם בחזור. ועכשיו למשהו כואב ומפחיד. כי זה נוגע לכל הפעמים שאני מזניחה את עצמי ואז קצת יוצאת מזה. התחלתי עם סטודיו סי - ועכשיו כבר חודש לא הלכתי. אני הולכת לדיקור ועדיין אוכלת שטויות שעושות לי בלגנים בבטן. אני מאוד מודעת לאכילה ולצורך בספורט אבל לא ממש מפוקסת בשבועות האחרונים. אלו דברים שקורים והם בסדר כי אני מתגברת על המכשולים האלה. אבל יש משהו שאני מזניחה כבר עשר שנים. בצבא איזה רופא צבאי העיר לי שנקודות החן שלי בגב נראות לו חשודות. אז הורדתי אחת ואמרו שאין בעיה. הוא המליץ לי להמשיך לבדוק אותן. עשיתי את זה רק פעם אחת בכל העשור הזה. לפני יומיים גירד לי שם ופתאום הרגשתי שהן שונות. הן גדלו (הן במקום שנורא קשה לראות). אז כבר יומיים אני יושבת עם עצמי, עם המון מחשבות שחורות. קול אחד אומר שזה בטח כלום כי מאז הבדיקה הראשונה אפילו בים אני עם חולצה רוב הזמן או המון קרם הגנה. קול אחר אומר לי שאני טיפשה ושאני אמות מזה. עכשיו לך תבנה מדינה. אז הבוקר החלטתי שזהו, אני חייבת לצאת מהמקום המזניח - הזמנתי תור לרופא עור וזה יהיה רק בעוד שלושה שבועות. בעסה אבל זה מה יש. ואני רוצה להאמין שאני לא אבטל אותו בגלל הפחד ממה שיגידו לי. רוצה לדעת ומצד שני לא רוצה לדעת. אז אני מודעת ויש דברים שהוזזתי בחיים. אבל אני לא יודעת עדיין איך לנצח את החלקים בי שרוצים תירוץ למה לא לחיות. אם זה לא שומן אז משהו אחר. העיקר לא לגדול ולהשתיק כל מי שאומר לי להגיע הזמן ל...(בעל, ילדים, עבודה קבועה). אם פעם התירוץ היה שבגלל השומן אין לי חבר וכו' היום כבר יש חבר וההתמודדות אחרת. הבסתי כמה שדים ואז עולים להם אחרים. האמיתיים יותר והקשים יותר. אני חייבת להזכיר לעצמי כל יום שמותר לי לחיות ולחיות טוב. שאין צורך להיות מושלמת כל הזמן. שזה בסדר לטעות. אבל כל הקולות המתחרים בהחלט כאן. לא, אני לא רוצה שהם יעלמו לי בבת אחת. רוצה את תחושת הניצחון שבאה עם הזמן, עם הסבלנות. ואז מתגנב לו כזה אוףףףףףףףף ארוך. סליחה על המגילה,
לא יצא לי להיכנס כבר כמה ימים אבל עכשיו התעדכנתי. העבודה עדיין מחכה לי והיום הזה עמוס כמו כל האחרים. על הבוקר באה שכנה מלמעלה ואמרה שהצינור שלי בגג דולף. אז עליתי איתה 7 קומות והיא צדקה. למזלי האינסטלטור בא מהר ועליתי איתו שוב. אח"כ גיליתי שאין לי כסף לשלם לו אז הלכתי מהר לבנק - עוד 20 דק' הליכה. בקיצור גם אם אני פדלאה בגלל העבודה החיים מסדרים לי כושר... הערב אני צריכה לעשות קניות. בעצם חייבת כי אין כלום בבית. אז אני אעשה הליכה בהלוך ואולי גם בחזור. ועכשיו למשהו כואב ומפחיד. כי זה נוגע לכל הפעמים שאני מזניחה את עצמי ואז קצת יוצאת מזה. התחלתי עם סטודיו סי - ועכשיו כבר חודש לא הלכתי. אני הולכת לדיקור ועדיין אוכלת שטויות שעושות לי בלגנים בבטן. אני מאוד מודעת לאכילה ולצורך בספורט אבל לא ממש מפוקסת בשבועות האחרונים. אלו דברים שקורים והם בסדר כי אני מתגברת על המכשולים האלה. אבל יש משהו שאני מזניחה כבר עשר שנים. בצבא איזה רופא צבאי העיר לי שנקודות החן שלי בגב נראות לו חשודות. אז הורדתי אחת ואמרו שאין בעיה. הוא המליץ לי להמשיך לבדוק אותן. עשיתי את זה רק פעם אחת בכל העשור הזה. לפני יומיים גירד לי שם ופתאום הרגשתי שהן שונות. הן גדלו (הן במקום שנורא קשה לראות). אז כבר יומיים אני יושבת עם עצמי, עם המון מחשבות שחורות. קול אחד אומר שזה בטח כלום כי מאז הבדיקה הראשונה אפילו בים אני עם חולצה רוב הזמן או המון קרם הגנה. קול אחר אומר לי שאני טיפשה ושאני אמות מזה. עכשיו לך תבנה מדינה. אז הבוקר החלטתי שזהו, אני חייבת לצאת מהמקום המזניח - הזמנתי תור לרופא עור וזה יהיה רק בעוד שלושה שבועות. בעסה אבל זה מה יש. ואני רוצה להאמין שאני לא אבטל אותו בגלל הפחד ממה שיגידו לי. רוצה לדעת ומצד שני לא רוצה לדעת. אז אני מודעת ויש דברים שהוזזתי בחיים. אבל אני לא יודעת עדיין איך לנצח את החלקים בי שרוצים תירוץ למה לא לחיות. אם זה לא שומן אז משהו אחר. העיקר לא לגדול ולהשתיק כל מי שאומר לי להגיע הזמן ל...(בעל, ילדים, עבודה קבועה). אם פעם התירוץ היה שבגלל השומן אין לי חבר וכו' היום כבר יש חבר וההתמודדות אחרת. הבסתי כמה שדים ואז עולים להם אחרים. האמיתיים יותר והקשים יותר. אני חייבת להזכיר לעצמי כל יום שמותר לי לחיות ולחיות טוב. שאין צורך להיות מושלמת כל הזמן. שזה בסדר לטעות. אבל כל הקולות המתחרים בהחלט כאן. לא, אני לא רוצה שהם יעלמו לי בבת אחת. רוצה את תחושת הניצחון שבאה עם הזמן, עם הסבלנות. ואז מתגנב לו כזה אוףףףףףףףף ארוך. סליחה על המגילה,
