אני תמיד צוחקת
שאמת המידה הכי טובה שלי הן הבנות למשל הקטנה - שהיא ילדה שמחה, קלילה וזורמת באופן כללי שלא עושה ענין מכמעט כלום טפו עליה ובגן שלה יש ילדים (בעיקר ראשונים) שמקבלים הרבה מאוד זמן הורי, במקרים מסויימים אובססיבי, וחלקם מתקשים מאוד בהתמודדות עם הקשיים הכי טריוויאלים של "הוא לקח לי" "היא עשתה לי" מכיוון שאנחנו גרים בקהילה קטנה יוצא לפעמים שאני פוגשת במהלך היום את הגן בטיול וגם אז אני רואה את השמחה הגדולה של הקטנה בפגישה ומשקיעה את כל כולי בדקות היקרות האלו - אבל הפרידה נעשית בכיף, בלי בכי קורע לב כך שכנראה היא לא סובלת מחסכים משמעותיים או חרדת נטישה ואיך זה שהילדה שאמא שלה מקפידה לאסוף בכל יום ב15.30 דופקת סצינות מהסרטים..? אני מודה שאני שונאת את זה כאשר ביום היחידי בשבוע שאני מביאה ולעתים גם לוקחת אותה מהגן, יום שישי, המטפלות מקדמות את פניי בברכה "איזו אורחת"! אבל גם לזה מתרגלים. דווקא האמצעית, הסנדויצ'ית שלי, מצהירה בתקופה האחרונה שאנחנו לא מבלות מספיק זמן איכות יחד ומרימה גבה כשאני חוזרת מאוחר מאוד הביתה אבל יש לי חשד שכסנדויצ'ית קלאסית מדובר בצורך שלעולם לא יתמלא... אני מנסה לקחת אותה מדי פעם לימי כיף רק שלנו (רצוי מבחינתה על חשבון לימודים)
