איך ש ../images/Emo23.gif אחד מעז
חשבתי מה לכתוב. אני, חשבתי על מילים. חיפשתי את המילים המתאימות לערב הזה, ללילה הזה, לחג הזה. חשבתי המון. לא יצא שומדבר. לא יודעת, אולי אם חושבים כל-כך הרבה לא יוצא כלום. * ובעצם, לא צריכה חג כזה, כדי לכתוב עליה, לא צריכה תאריך או שעה, אפילו בכל הצורות של הירח [מלא וגם חסר] היא תמיד תמיד עולה. שייצא קיטש [שיהיה כזה כל השנה], שיצא דביק [אבל בקצב מנגינה], שיעלה חיוך, כזה בריא, שיהיה סופשבוע חגיגי ונפלא, לה לה. * ´אני ישנה וליבי ער....מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה....ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים...עיניו כיוונים על אפיקי מים, רחצות בחלב...לחייו כערוגת הבושם, מגדלות מרקחים, שפתותיו שושנים, נוטפות מור...ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין...שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני....כי חולת אהבה אני....כי עזה כמוות אהבה...אבקשה את שאהבה נפשי.... עד שיפוח היום ונסו הצללים...את שאהבה נפשי ראיתם?´ בחיי שפתחתי את ספר הספרים. בי נשבעתי שקראתי את ה- שיר [של] השירים. איך הם כתבו פעם, אההה...... איך... * שמלה לבנה עוטפת את גופי. סתם כי אני אוהבת, סתם כי זה כיף [ומתנפנף], ולבן [לבן! ורואים גם פנימה, אז מה אם שחור מחטב
] וטהור [אפילו ההרגשה כזאת, באמת], סתם כי חגיגה היום. ואתמול. ומחר. ותמיד * ט"ו באב. טוּ זה גם שניים. רגע, שכחתי שזה בכלל חג בעברית. * אתמול, בטיפות הגוף של תל-אביב, בשמש של אוגוסט, בגובה קצת יותר מהרגיל, לא ממש רגיל, במקום של חיוכים וצחוק ילדים, במקום שפחדנים [מכירה אחת כזאת] מסתכלים על אמיצים מלמטה, והבטן מתהפכת, בדיוק שם, העיניים שלה נתקעו. בשלו. הלחיים שלה עלו. עם האלו שלו. והוא, מלמעלה, לרגע ישר, לרגע הפוך, לא עוזב לה את המבט. מישהי, רק מישהי, פשוט מישהי [היא], לא יכולה לזוז. והוא, רק הוא, פשוט הוא [הוא] יורד מהבטן המתהפכת, ושוב עולה, לעוד סיבוב. ולא מזיז את הכחול הזה שלו מהדבש הזה שלה. ואת השפה שלה הוא לא הרבה יודע, ואת המילים שלה הוא צריך לאט, והיא, את השפה שלו מכירה רק מהטלנובלות, בדיוק לפני שבוע למדה עוד משפט. והוא, את השם שלה אומר במתגלגלת, והיא, קוראת לו ולא מאמינה, והריח שלו עדיין באוויר, והמנגינה, זאת שהיתה שם, זאת שלא הפסיקה, לא יוצאת לה מהראש. לשנייה. אחח.... * שתהיה לנו שבת של אהבה. למי שיש, למי שאין [מהר להתמלא], למי שיש ועדיין לא הבין, למי שאין ועדיין לא הפנים, למי שיש הכי הכי שאפשר, למי שאין כי לפעמים נדמה שנגמר, לזה שעם הרבה, ולזאת שעם המון, לזה שעם מעט, לזו שעם מיליון, לזאת שעם קצת וטוב לה איתו, לזה שעם אחת, והיחידה שלו. לאלה עם האור המיוחד בעיניים, לאותם ההם שנשארו שבת, לאנשים המבלים עכשיו בבית, לאלו עם ניצוץ שלא נמלט. להן שכולנו מכירים, להם שהפחדים מאיימים, לאלה שתמיד הכל בסדר [ובעצם הכל לא], לאלו שמוותרים על כל היתר [בגללה, בגללו]. למי שלבד, ואולי רק חושב, למי שעצר בצד, וככה לא כואב, לכל הביחד, ולכל המקווים, לכל הזוגות, והרבה לזוגיים, למי שצריך, ולמי שרוצה, למי שמדריך, ולזה שמרוצה. לכל המי המה והלמה, לאלו שהם איך ומדוע וכמה, למי שמרגיש, למי שחושש, למי שמכחיש, ולזה שמבקש. לשואלים ולעונים, למתלבטים והמתחבטים, למסובכים ולפשוטים, למה שמסביבנו, מתחתינו, מצדדינו, מעליינו, לטבע הזה, לאנשים, לאנשים. להוא, להיא, לשניהם, לו ולה ולי, להם להן ולנו, לאלה שהם אנחנו, לאלו ששלנו, לכולנו.
איך שכזה סימן אדום-אדום מעז, לכבוש לי עולם.
חשבתי מה לכתוב. אני, חשבתי על מילים. חיפשתי את המילים המתאימות לערב הזה, ללילה הזה, לחג הזה. חשבתי המון. לא יצא שומדבר. לא יודעת, אולי אם חושבים כל-כך הרבה לא יוצא כלום. * ובעצם, לא צריכה חג כזה, כדי לכתוב עליה, לא צריכה תאריך או שעה, אפילו בכל הצורות של הירח [מלא וגם חסר] היא תמיד תמיד עולה. שייצא קיטש [שיהיה כזה כל השנה], שיצא דביק [אבל בקצב מנגינה], שיעלה חיוך, כזה בריא, שיהיה סופשבוע חגיגי ונפלא, לה לה. * ´אני ישנה וליבי ער....מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה....ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים...עיניו כיוונים על אפיקי מים, רחצות בחלב...לחייו כערוגת הבושם, מגדלות מרקחים, שפתותיו שושנים, נוטפות מור...ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין...שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני....כי חולת אהבה אני....כי עזה כמוות אהבה...אבקשה את שאהבה נפשי.... עד שיפוח היום ונסו הצללים...את שאהבה נפשי ראיתם?´ בחיי שפתחתי את ספר הספרים. בי נשבעתי שקראתי את ה- שיר [של] השירים. איך הם כתבו פעם, אההה...... איך... * שמלה לבנה עוטפת את גופי. סתם כי אני אוהבת, סתם כי זה כיף [ומתנפנף], ולבן [לבן! ורואים גם פנימה, אז מה אם שחור מחטב
