איך עוברים משפל לעשייה

1ט ל י

New member
איך עוברים משפל לעשייה../images/Emo35.gif

שאלה מצויינת. אני עשיתי זאת לאחרונה. התחלתי ממשהו קטן, וזה הוביל לעוד דברים.... אבל איך מגיעים למשהו הקטן הזה? זה קורה באופן כל כך הדרגתי, שאני אף פעם לא שמה לב.....
 
עכשיו אני במצב של עשייה

רוצה להתחיל לעבוד, רוצה לנסות אפילו 8 שעות ביום, ואם אני אראה שזה לא קשה לי, אני מוותרת על כל התביעות. היום הייתי בראיון עבודה, רק שזה לא היה לי כ"כ מתאים (המשכורת). ויש עוד משהו שכרגע אני במצב של עשייה, אני אספר רק שזה יהיה סופי. אני חייבת לציין שהטיפולי שיאצו וכמובן המטפלת שלי, הביאו אותי למצב של לחשוב קודם כל על עצמי תמיד הייתי חושבת קודם על אחרים, ודואגת קודם לאחרים. אבל דייייי עכשיו זאת אני במקום הראשון, ועוד פעם אני, ועוד פעם אני, ואח"כ אחרים. כל המצב הזה הביא אותי למצב של עשייה, וגם להרגיש הרבה יותר טוב. בהצלחה לכל מי שעושה את המעבר הזה.
 

sשיר

New member
זו שאלה קשה

אז אם עושים אותה מאד מופשטת - כמו שכתבת. בהדרגתיות, מתחילים ממשהו מינימלי, וצומחים הלאה. אבל בעיני עשייה היא משהו סובייקטיבי לגמריי. יש תקופות ששפל בשבילי זה X (כאן הרשתי לעצמי לצנזר את עצמי) ועשייה בשבילי זה לקום למקלחת. יש ימים שלרדת מדרגות ולהכין לי קפה, זו עשייה שאני צריכה בשבילה את כל הכוחות ויש ימים ששפל בשבילי זה להיות בבית, ועשייה זה - ללמוד, לעבוד, לצאת וכו'. הכל תלוי בסוג העשייה, ובסוג הציפיות שלי מעצמי. מה שמשותף לדעתי, בכל צורות העשייה, ובכל התקופות - זו חשיבה. החלטה. זה נשמע קל, "רק" להחליט. אבל לדעתי זה מה שתוקע אותנו, בריאים וחולים כאחד. כל המגבלות שלנו, כל מה שעוצר אותנו, זה בראש (לפניי שקופצים עליי, אני לא חושבת שפיברו' זה בראש. באותה מידה שאני לא חושבת שכל מחלה אחרת היא בראש. אני פשוט חושבת שלא משנה מה המגבלות הפיסיות שלנו.המגבלה שמשנה, וקובעת באמת היא בראש. אנחנו יכולים לעשות הכל, אם רק נחשוב שאנחנו מסוגלים) ודי הסתבכתי עם עצמי, אז אני אחזור למה שכתבתי בהתחלה - זו שאלה קשה. ומאד מורכבת. לדעתי.
 

hopeFor

New member
ושוב אני עם שירs

מותק... זה נורא שאני כל הזמן מסכימה איתך, יתחיל לשעמם....
אז לא אייגע את עצמי ואתכן בחזרה על דברי שיר. רק אוסיף. כשאני במסגרת - אני מחוייבת בעשייה: כשעבדתי באותה חנות הייתי חייבת ללכת לעבודה. בעבודה הייתי חייבת לתפקד. נפילות - היו, כמובן. כשאירגנתי את התלושים להגשה לדמי אבטלה ראיתי את זה בבירור: לא היה לי אף חוש של 26 ימי עבודה
(כן, עבדתי גם ששי) כל החושים שלי היו של 19-22 יום. בין אם הייתי בבדיקות ובין אם הייתי בימי נפילה.
אבל לא יכולתי להרשות לעצמי ליפול לכמה ימים. יום אחד היה המכסימום, וגם זה כשהשבירה כבר הייתה טוטאלית. מאז שאני לא בעבודה ההיא אני עושה לפעמים עבודה מסויימת בה מזמנים אותי לפעמים לשבוע רצוף ולפעמים ליום בשבוע. כשלקחתי את זה על עצמי הנחתי שיהיו מכסימום 3 ימי עבוה בשבוע ואח"כ אוכל ליפול. יצא שעבדתי 3 שבועות ברצף, בממוצע 8 שעות ביום ויש ימים ש13 שעות. ואתן יודעות מה? לא נפלתי. כך גיליתי
שאם אני מתחייבת למשהו - אעשה אותו. אני דוחה את הנפילה. אם זה דאון - ביצוע מה שהתחייבתי מוציא אותי בהכרח (כתבתי בשרשור אחר), אם זה חברים, בילוי, אירוח וכו' - אני קובעת כך שלא אוכל לבטל. וההכרח מביא אותי לעשייה כי הרי אינני יכולה להבריז (משהו בחינוך ובאופי) לאנשים שתכננתי איתם או לפנצ'ר עבוה שתכננתי. אז אני עושה. ואתן יודעות מה? מתגייסים לי כוחות מכל מקום, טיפות ושברירים מכל הגוף ו.... אני מצליחה לעבור את היום וליפול רק בערב. ועוד משהו? כשאני בנפילה, ומרשה לעצמי ליפול (כי לא סגרתי את עצמי להתחייבות) - מאודדדדדדד קשה לי לצאת מזה. (אולי בגלל זה כשאני נופלת זו נפילה אטומית....
)
קרירות ויבשות לכולכן. (חם מדי ל
 

1ט ל י

New member
מסכימה ולא מסכימה....

כשעבדתי, המצב לא היה גרוע כמו עכשיו. נכון שלא היו כמה ימים ברציפות שבהם לא הגעתי לעבודה, אבל כשלא הרגשתי טוב, לא עשיתי עבודה טובה, וגם הייתי עוברת מהעבודה למיטה. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה עשייה. הייתי יותר כמו זומבי. כשלמדתי והייתי במסגרת, הייתי מבריזה המון. בהתחלה השתדלתי שזה לא יהיה יותר מיום בשבוע, אחר כך ללכת לפחות לקורס אחד ביום, אחרי זה כבר זרמתי, עד שבסוף פרשתי........ כשהייתי בדאון נוראי, הצעד הראשון שלי היה לצאת מהבית כל יום לפחות פעם אחת. אפילו אם זה ל-5 דק'... עכשיו אני מנסה למלא את השבוע שלי בטיפולים, אבל עכשיו אני גם במצב די נסבל...
 

hopeFor

New member
זה עניין אישי של הכרח ועוד

אני הולכת בדרכו של אבי: אנחנו לא נותנים למחלות לנצח. מסרבים לקבל את זה. הוא עבר ניתוח ענק של קיצור מעי בגלל המון סרטן... קם אחרי 10 ימים וישר מבי"ח חזר למשרד. עם השקית החיצונית והכל. את ההקרנות קבע ל-7.15 בבוקר כדי שיוכל ב-8 לפתוח את המשרד. זה מה שלמדתי ומה שכנראה בגנים שלי. הוסיפי לזה את החשש מהקטנת משכורת ביום התשלום... זה ההכרח. והגנים
זה ביום כמו היום: התחיל אתמול. הבוקר וד היה סביר. יצאתי לסידורים+סופרפארם+סופרסל. הם קרובים מאוד כך שזו לא הייתה בעייה. בסופרפארם כבר שאלו אותי למה אני כ"כ חיוורת - הסברתי שזה כי לא שמתי מייקאפ (והאמנתי שזה כך). בסופרסל כבר שאלו אותי למה אני נראית כ"כ עייפה - הסברתי שזה בגלל שכבר 2 בצהריים, זמן לישון בשישי (לא ציינתי שקמתי ב-10.30). הגעתי הבייתה וצנחתי למיטה. בעיות הרדמות - יצא שת שינה אחת בלבד. בישלתי לערב את חלקי (התחלקנו הבת שלי ואני במטלות הארוחה) הלכנו לבת שלי הנכד היה סוחף ומדהים כרגיל אכלנו פיטפטנו וב-9.30 בערך הבתשלי אמרה: "אמא... אמא... נרדמת?". גיליתי שאני לא מסוגלת לזוז, לא לעזור לה לפנות את השולחן, לא כלים. כלום) בקושי צעדתי מהאוטו הבייתה. הרגליים היו כבדות, הגוף לא תפקד. צנחתי ישר למיטה. נרדמת ב-חצות וחצי ואמנם עם 6 קימות (שבקושי הלכתי) ישנתי עד 12.45. הגוף ביקש להשאר במיטה. לישון עוד. למה החלטתי לקום
כי לא רציתי לתת לזה לנצח. כי ידעתי שאז לא אקום. ועכשיו
אני תשושה בקושי מזדחלת בבית וכאן אבל מנצחת וכן, מחר יש לי יום אחד עבודה ואני לא מבטלת. הולכת. צריכה את הכסף, וצריכה את ההוכחה לעצמי ולפיברו שלא אכנע. אז נכון שאני יודעת שבשני לא מחוייבת, רק לקחת טופס 17 מקופ"ח. ושאוכל לנוח. ונכון שאם עדיים הייתי בבודה קבועה הייתה לי בעייה אבל בכ"ז אני מנסה ... ואני יודעת שכשאני מצליחה זה נותן לי כמות אנרגיה לעוד קצת. וזה האישי שלי. כך ***אני*** בנוייה. זה מה שעוזר ***לי*** וכל אחת מה שעובד בשבילה - אין על מה להסכים או לא
ואיחולים ל
 

1ט ל י

New member
בדיוק- זה אחרת אצל כל אחד.(עלול להיות טריגר)

כל אחד מגדיר ניצחון בדרך אחרת. אני מגדירה את זה ניצחון בזה שלא התאבדתי כשממש רציתי, אני מגדירה את זה ניצחון כשאני קמה מהמיטה בכל יום. אני מגדירהב את זה ניצחון כשאני לא נותנת למשרד הביטחון להתחמק מאחריותף אני מגדירה את זה ניצחון כשאני שוטפת את הבית, מסדרת את החדר, עושה טלפונים, מתרוממת ממצב נפשי ברצפה, לוקחת כדורים, ועושה ככל שביכולתי להעלות את רמת החיים. הדרך שלפניי היא ארוכה. כל עוד שאני מתקדמת קדימה, אני מנצחת, ויותר מזה, גם אם אני מרשה לעצמי ליפול אני מנצחת, כי אז אני קמה בחזרה
טלי.
 

hopeFor

New member
אני חושבת שהיה לי מזל

שהגדירו לי את הפיברו אחרי המון שנים של מחלה. (זה מתאים לפינת האופטימיות ולשאלת שיר מהשבוע שעבר על מה שהרווחנו מהפיברו') למי שעוד לא יודע/ת איבחנו אותי לפני שנה בדיוק (היום
). לדעת כמה רופאים יש לי את זה כ-25 שנים כשכל פעם החמיר עקב אירועים שונים עד להתפרצות הגדולה לפני כ-4 שנים) כל השנים חייתי עם כאבים כל השנים חייתי עם סחרחורות והתעלפויות כל השנים חייתי עם תששות נוראית וצורך עצום לישון ועוד כל מיני... בגלל שלא טרחתי לבדוק, תמיד היתה לי סיבה ללמה זה קורה. למה כה עייפה השבוע, מאיפה הכרבים בברך ובירך, למה היד כל כך כואבת וכו - לא הוגדרתי כחולה וכידוע: מי שלא חולה הרי חייב לתפקד. אז הייתי חייבת לצאת מזה, לעשות. כשלא יכולתי לנקות בגלל תשישות - כולם ידעו שאני עקרת-בית-מחורבנת. לא מסודרת. אני ידעתי אחרת אבל .... זו הייתה הנקודה שקצת הסרתי מחוייבות אחרי המון שעות עבודה קשה. אבל התרגלתי להתמודד עם התופעות, להכריח את עצמי לעשות.... ולפחות זה נשאר לי לכן, אני תופסת את עצמי לפעמים, כשאני לא מצליחה לתפקד, ואומרת לי: במה זה שונה מלפני 5 שנים? אז לא ידעת שיש לך פיברו' אז הכרחת את עצמך???? (מזל תאומים - שני החצאים משוחחים זה עם זה) אז אני מכריחה את עצמי ו.... קמה, ועושה. לפעמים גם כשלא מוכרחה... כדי לנצח את עצמי ואת הפיברו'. לא שאין נפילות - יש. ואחרי המון מאבקים כאלה לאורך המון שנים.... אבל אני תמיד יודעת, איפשהו בתוכי, שיש נקודת יציאה מכל נפילה - לפעמים לוקח זמן אבל זה מגיע.
 

1ט ל י

New member
המצבים שלנו שונים לחלוטין...

אני חליתי בגיל 19. בצבא. בלופוס ואסטמה. לפני פחות משנה גיליתי שהפיברו' היא חלק מהעניין, והמחלות שלי הן מחלות שמחמירות, ושאם אני לא "נותנת כבוד לגוף" כמו שההידרותראפיסטית אמרה לי, אני יכולה לפגוע בעצמי בטעות... וזה כבר קרה בעבר, שדחפתי את עצמי חזק מידי ואני עדיין משלמת את המחיר, אחרי 4 שנים. ולמצוא את הקו הדק הזה שעובר בין הגוף והנפש, לדעת מתי הגוף לא יכול, או שהנפש עוצרת אותי, זו העבודה הקשה בשבילי.
 

hopeFor

New member
כתבתי רק על עצמי

אם נשמעתי לך (או למישהי) כמבקרת - אז בפירוש לא.
 

1ט ל י

New member
../images/Emo24.gif

אני יודעת שדיברת רק על עצמך, ולא חשבתי שאת מבקרת אותי, אלא הדברים שכתבת גרמו לי לבקר את עצמי במידת מה, ואני לא מזל תאומים, אבל יש גם בי 2 קולות, והייתי חייבת לכתוב את מה שכתבתי בשביל עצמי בעיקר
למען האמת, אם הייתי מגיעה לעולם שבוע יותר מאוחר הייתי מזל תאומים
 

ריפנזל

New member
מסכימה עם שיר

זה השלב הכי קשה, מתוך הדאון לראות שאפשר לצאת ממנו ולעשות את הצעד הראשון, השלב של להיות בדאון ולהיות מסוגלים לחשוב שיכול להיות גם טוב ואולי הוא אפילו ממש מעבר לפינה. ברגע שמתחילים כבר קל יותר. זאת המחשבה שבאמת משמעותית. ומאוד קל לדבר על זה כשהמצב רוח מרומם
 

babi12

New member
עושים צעדים קטנים קטנים

בעקביות, בהתמדה, בלי מאבק בגוף ובנפש. אפשר גם ללכת צעד או שניים אחורה, אבל להמשיך כל הזמן. במקביל עושים חקירה פנימית- לומדים להכיר את "אני", ולהבין את הקשיים , מה המקור שלהם, ולטפל בעצמינו מבחינה פיזית, ונפשית. אצלי זה עובד.
 

sns 27

New member
מעברים

עברתי משפל נורא לעשיה כי לא היה מוצא אחר. מדהים מה אנחנו מסוגלים לעשות כשאין שום דרך אחרת ואנחנו מחויבים. למזלי הרב, אני עובדת בחצי משרה במתכונת של שלושה ימים בשבוע ולא כל יום, דבר נדיר לכשעצמו. יש ימים שאני מגיעה ואחרי מנוחה קצרה מתפקדת את שארית היום. יש ימים אחרים שאני ממש out of order ויהי מה. לא מסוגלת להתאפס ולתפקד, האנרגיות בשפל והכל כואב ומציק. אין לי שום ענין בתביעות ובקרבות, ובלבד שאוכל להמשיך לעבוד ולתפקד. בבית אני עושה יותר כשאני מסוגלת. משתדלת לשמור על סטנדרט גבוה של סדר וניקיון. בימים שיכולה עושה מה שאפשר ויותר, על חשבון ימים של שפל. אני מבדילה בין תיפקוד לבין עשיה יתרה, לפעמים בכוח ולפעמים ממש לחלוטין לא. דיברתן השבוע על הסתגרות בבית וסוג של פרישה מחיים חברתיים. אני מוצאת שהכי נוח לי היום בבית עם עצמי ועם המשפחה שלי. אני אמנם חברותית וחביבה עד מאוד, אבל לא מסוגלת להשקיע ב"מערכות יחסים" נוספות . מארחת או מתארחת מעט מאוד. למשל, מארחת היום אחה"צ את המשפוחה לרגל יום הולדתי ה-48 שחל אתמול. לא יכולתי להביא עצמי להכין ארוחת צהריים לכולם ולהזמין. אני הולכת על טריקולד, אייס קפה, פירות אקזוטיים וגבינות משובחות.יהיה משובח וסולידי. ואחרי כל הכתיבה הארוכה הזו על הבוקר, מה אני עושה בשביל עצמי? רק בשבילי? אמממ. לא יודעת.
 

hopeFor

New member
בשבילך את עושה ../images/Emo91.gifמפוליאנה

לראות גם את זה כמשהו טוב:
הצלחת לארגן משהו חלופי, משובח ומעניין
המשפחה תבוא בשבילך, לרגל יום הולתך, ואת תשמחי בחברתם.
אצלינו במשפחה נהוג שמי שיש לו/לה יומולדת לא עושה כלום. עושים לו את המסיבה/מפגש/ארוחה... מה שבא. רצוי גם לא בבית החוגג/ת - שלא ישארו הכלים והניקיונות. מה שמוטל על החוגג/ת זה לא לקבוע כלום לאותו יום, להפנות את כל השואלים לחברי משפחה אחרים. ולהשתדל לא לתחקר. ו.... להנות.
 

sns 27

New member
לפני שנים

אמא היתה מכינה לכל אחד א העוגה המועדפת עליו וארוחה וכו'.מאז שאני בעלת משפחה בעצמי, זה אחרת... הילדים הבטיחו לי ארוחת בוקר למיטה, אבל מה לעשות שהם קמו ב-1130 ואני ב-730? בכל זאת, היתה לי הפתעה. עד שקמתי ממנוחת הצהריים בעלי שיחיה חתך, פרס, קישט ואירגן. רק שבסוף נתפס לאבא הגב, תיקתקנו את הכבודה לצידנית ונסענו לשם!!!
 

dorgad

New member
מאחר שאובחנתי כשאני באחד משיאי העשייה

כמעט מעולם לא חדלתי מלעשות - למעט בשתי "שמירות היריון" (לפני אבחון) וקריסה אחת - שעוד טרם שהתאוששתי ממנה לחלוטין שבתי לעבודתי. השבועיים השלמים שבהם הייתי במנהרה בעת הקריסה היו כה איומים בשבילי שאין לי כל כוונה לחזור אליהם. לאור הניסיון הזה, אני יודעת שאם בעתיד רק אריח את קצה הקצה של הקצה של נפילה אפשרית נוספת, אני אזנק במיידי אל הרופא לקבלת תרופה (מן הסתם סימבאלתה, נכון להיום; עדיין אין לי ניסיון עם הליריקה), כדי לא לאפשר ולו התחלה של קריסה. אז נכון שאני מעורבת היום הרבה פחות בכל מיני עשיות בהשוואה לעבר, אבל כל עוד הדבר תלוי בי - אין סיכוי שאוותר על עבודה. דור
הוותיקה
 
ועכשיו- דרוש מתנדב!

מישהו שמוכן לסכם את הדיון המועיל הזה למאמר, שיועלה למאמרי הפורום. ***חשוב לי לציין שכל מאמר שנכתב בפורום יכול להערך ולהתעדכן, כך שאפשר להוסיף תשובות וחומר נוסף לפי הצורך. מי מרים את הכפפה? חיה
 
למעלה