זו שאלה קשה
אז אם עושים אותה מאד מופשטת - כמו שכתבת. בהדרגתיות, מתחילים ממשהו מינימלי, וצומחים הלאה. אבל בעיני עשייה היא משהו סובייקטיבי לגמריי. יש תקופות ששפל בשבילי זה X (כאן הרשתי לעצמי לצנזר את עצמי) ועשייה בשבילי זה לקום למקלחת. יש ימים שלרדת מדרגות ולהכין לי קפה, זו עשייה שאני צריכה בשבילה את כל הכוחות ויש ימים ששפל בשבילי זה להיות בבית, ועשייה זה - ללמוד, לעבוד, לצאת וכו'. הכל תלוי בסוג העשייה, ובסוג הציפיות שלי מעצמי. מה שמשותף לדעתי, בכל צורות העשייה, ובכל התקופות - זו חשיבה. החלטה. זה נשמע קל, "רק" להחליט. אבל לדעתי זה מה שתוקע אותנו, בריאים וחולים כאחד. כל המגבלות שלנו, כל מה שעוצר אותנו, זה בראש (לפניי שקופצים עליי, אני לא חושבת שפיברו' זה בראש. באותה מידה שאני לא חושבת שכל מחלה אחרת היא בראש. אני פשוט חושבת שלא משנה מה המגבלות הפיסיות שלנו.המגבלה שמשנה, וקובעת באמת היא בראש. אנחנו יכולים לעשות הכל, אם רק נחשוב שאנחנו מסוגלים) ודי הסתבכתי עם עצמי, אז אני אחזור למה שכתבתי בהתחלה - זו שאלה קשה. ומאד מורכבת. לדעתי.