virtualcloud
New member
איך מתמודדים עם הבדידות ?
אז נכון, שכמעט כל חבריי עזבו את הארץ, אבל זה סתם תרוץ. ככל שהזמן חולף, אני מתחיל להכיר בעובדה שהשתניתי - אני לבד. לא עוד הילד מוקף החברים. כולם נשאם הרוח. אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם. איפה כל הילדים, איפה הם כולם, מי לקח לי אותם ? השבוע, מישהו שאני מכיר המליץ לי על איזה מקום נחמד שכדאי לי לבקר בו (מין פאב כזה), ולפתע קלטתי - אין לי עם מי ללכת. זו עובדה. זה פאתטי. זה לא שאני חובב פאבים או בילויים רעשנים אפופי עשן, אך המחשבה שפשוט אין לי עם מי ללכת מעציבה אותי. אין לי מעגל (או כל צורה אחרת) של חברים. כל העולם נהיה קר ומנוכר. מי שאינו מתבלט - אינו קיים ! האנשים הפכו להיות כ"כ כוחניים, צעקנים, מוחצנים ושטחיים, עד כדי כך שנדמה כי החברה כולה נגועה. איפה החמימות, הפשטות, החיוך, או רחמנא לצלן הענווה ??? אני מנסה כל הזמן לשכנע את עצמי, שכשאעזוב את הארץ (בעוד מספר חודשים) הכל יהיה טוב יותר. כי אומרים ששם יותר טוב מכאן.... גם שם אהיה לבד, אך שם הייאוש נעשה יותר נוח... אבל אני יודע בתוך תוכי, שהבעיה אינה הגאוגרפיה. הבעיה היא שאני נאטם. במודע. לא רוצה מגע. ומאידך, כ"כ כמה למגע. עוד יום בפתח, עוד יום ללא שיחת טלפון, ללא בילוי, ללא חלוקת המשקל עם מישהו נוסף. המזל שלי, שאני בן-אדם אופטימי ואוהב את החיים. חבל שאני חי אותם לבד...
אז נכון, שכמעט כל חבריי עזבו את הארץ, אבל זה סתם תרוץ. ככל שהזמן חולף, אני מתחיל להכיר בעובדה שהשתניתי - אני לבד. לא עוד הילד מוקף החברים. כולם נשאם הרוח. אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם. איפה כל הילדים, איפה הם כולם, מי לקח לי אותם ? השבוע, מישהו שאני מכיר המליץ לי על איזה מקום נחמד שכדאי לי לבקר בו (מין פאב כזה), ולפתע קלטתי - אין לי עם מי ללכת. זו עובדה. זה פאתטי. זה לא שאני חובב פאבים או בילויים רעשנים אפופי עשן, אך המחשבה שפשוט אין לי עם מי ללכת מעציבה אותי. אין לי מעגל (או כל צורה אחרת) של חברים. כל העולם נהיה קר ומנוכר. מי שאינו מתבלט - אינו קיים ! האנשים הפכו להיות כ"כ כוחניים, צעקנים, מוחצנים ושטחיים, עד כדי כך שנדמה כי החברה כולה נגועה. איפה החמימות, הפשטות, החיוך, או רחמנא לצלן הענווה ??? אני מנסה כל הזמן לשכנע את עצמי, שכשאעזוב את הארץ (בעוד מספר חודשים) הכל יהיה טוב יותר. כי אומרים ששם יותר טוב מכאן.... גם שם אהיה לבד, אך שם הייאוש נעשה יותר נוח... אבל אני יודע בתוך תוכי, שהבעיה אינה הגאוגרפיה. הבעיה היא שאני נאטם. במודע. לא רוצה מגע. ומאידך, כ"כ כמה למגע. עוד יום בפתח, עוד יום ללא שיחת טלפון, ללא בילוי, ללא חלוקת המשקל עם מישהו נוסף. המזל שלי, שאני בן-אדם אופטימי ואוהב את החיים. חבל שאני חי אותם לבד...