ההתחלה שלי - טייק 1
ההודעה יצאה קצת ארוכה, אז אנא מכם, בסבלנות... אני בת 29, נשואה כ -4 שנים לבחור שאני הכי אוהבת בעולם. יש לנו שני ילדים מדהימים בן שנתיים וחצי ובת שבועיים. כל הסיפור החל לפני כשנה וחצי לערך כשבעלי איבד את עבודתו ונאלץ לשבת במשך כשנה בבית. בתקופה זו הוא היה בדיכאון מאד קשה (לא משהו מטופל,אבל חסר חיים לחלוטין). הוא היה יושב כל היום בבית מול המחשב/הטלוויזיה ולא עושה כלום. פשוט כלום. אני בתקופה זו מאוד השתדלתי לתמוך בו, היתי עושה בבית הכל לבד.מפרנסת יחידה, עובדת משרה מלאה, חוזרת הביתה מטפלת בילד, בבית,היתי בהריון וגם למדתי לתואר. הכל לבד (נכון, היו תלונות ובקשות שיעשה, אבל זה לא עזר...). למרות הקשיים ולמרות האכזבה ניסיתי כמה שיותר לעזור, לתמוך, לפרגן, מה שרק אפשר על מנת להוציא אותו מהמצב בו היה שרוי (וזה לא פשוט כשחיים במצב כלכלי שרק הולך ומידרדר). זה הגיע עד למצב שהוא ביקש לעזוב את הארץ וללכת ללמוד בחו"ל, ואני בעינים עצומות הולכת אחריו, שזה אומר בשבילי לעזוב עבודה מסודרת, הורים ומשפחה קרובים מאוד, את כל החברים, את כל התחביבים,לא לסיים את התואר... אבל לא היה לי איכפת, העיקר שהוא יצא מהמצב העגום שנכנס אליו. ואז לפני חודשיים הוא סוף סוף מצא עבודה והרים את הראש. העבודה היתה בדיוק מה שרצה, אבל בשבילי היתה שינוי עצום - עבודה בעיר אחרת, מצריכה ממנו לצאת מהבית כל יום ב06:00 ולחזור לא לפני 20:00, אני נורא שמחתי בשבילו אבל כבר היתי בתקופה שהיה לי מאוד קשה (ההריונות שלי לא קלים) ולאחר זמן קצר אושפזתי בבי"ח לשמירת הריון, מיותר לציין שאת האישפוז שלי העברתי בביה"ח לבד, נכון? הרי זה ברור שאי אפשר לקחת חופש בעבודה חדשה גם אם מדובר באישפוז של בי"ח... כל תקופת שמירת ההריון מי שטיפל בילד היו הורי (בעיקר) והוריו. כששוחררתי הביתה היתי עדיין בשמירת הריון ועברתי לגור אצל ההורים שלי ביחד עם הילד כדי שאוכל להעזר בהם בטיפול בו (וזה בלי הסכמתו) והוא החליט שהוא נשאר לגור לבד בבית שלנו (וחשוב לציין שההורים שלי גרים שני בניינים מאיתנו ויש להם בית גדול, היה לנו שם חדר משלנו, עם מקלחת, אוכל, כביסה, הכל! והוא כבר גר במשך שנה אצל ההורים שלי לפני החתונה כך שהוא יודע שהם האנשים הכי קלים הכי לא מציקים בעולם!) בתקופה הזו פתאום היה לו זמן לחשוב... ואז התברר לו שלא טוב לו איתי, שאני כל הזמן כועסת, שבתקופה הרעה שלו לא תמכתי בו, לא פירגנתי לו, לא שמחתי כשמצא עבודה חדשה, פתאום אני אישה דפוקה! אחרי כל מה שעשיתי בשבילו בשנה וחצי האחרונות אני אישה דפוקה! אז לפני חודש כשהיתי בסוף ההריון פתאום הכל יצא החוצה, פתאום הוא התחיל להגיד את כל הדברים, פתאום הא אומר שצריך לתקן ואם לא טוב לו אז הוא לא נשאר... תודה רבה באמת... גם לי לא היה כל כך טוב אבל לא נטשתי אותך באמצע שום מקום... אז דיברנו ודיברנו ודיברנו ויש דברים שהוא באמת צודק בהם... אולי אני קצת קוטרית יותר מדי, אולי באמת אני לא תמיד מדברת יפה, כל מני דברים, אני מקבלת את מה שהוא אומר וגם מוכנה לשינוי (וחייבת לציין שאת חלקו כבר עשיתי )אבל להגיד שאם לא טוב אתה לא נשאר? איזו מן מחוייבות זו? איך אני יכולה לסמוך על בעל שכזה שיכול מחר להגיד, טוב, ניסיתי, לא טוב לי, אני הולך (וזה עוד לפני שסיפרתי על משבר אמון שהיה בינינו בחודש האחרון, שכנראה תפסתי אותו "על חם")? הוא אמנם אומר שהוא מחוייב לתהליך, ושהוא עדיין אוהב אותי הכי בעולם ושהוא יתאמץ לעשות את השינוי, אבל בשבילי הוא שבר את העיקרון היחיד שבשבילו מתחתנים – ההבטחה : " לתמיד". אני לא מצליחה לסמוך על זה שהוא לא ישנה את המחשבה מחר בבוקר (הרי את הבטחתו כבר שינה...) במיוחד כשיש לנו עכשיו שני ילדים קטנים שזקוקים לאמא חזקה ולבית יציב. אני לא יכולה לשבת ולחכות יום יום עד שהאדון יחליט אם הוא נשאר או לא... מצד שני , אני ממש לא רוצה להתגרש ממנו, ממש לא רוצה לגמור את הקשר הזה, עם כל הקושי שבו אני עדיין אוהבת את בעלי ורוצה לחיות איתו לתמיד, אני בעצם מוכנה לעשות כל דבר כדי שהקשר לא יתפרק, אבל התפיסה הזו שפתאום הוא אומר – לא בכל מחיר כל כך פוגעת, מעליבה, ומכאיבה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה.
