איך מסייעים לאם שחשה נעזבת?
אני טל (משתמשת ביוזר ניים אחר), בת 18+. יש לי שני הורים, ושני אחים גדולים. עוד שניה הופכת לחיילת. מבין כל אחיי, לי יש את הקשר הכי טוב עם אמא... אחי הגדול לא חי בבית שנים רבות (כי לא הסתדר עם ההורים) ואחי האמצעי חי בבית, אך אין לו קשר טוב עם ההורים. שניהם כועסים עליו שהוא מתבטל כל היום... בקרוב הוא מתכנן לצאת לחופשה רחוק מהבית. שיעזבו אותו לנפשו... אמא שלי אשה חמה ואוהבת, שמפגינה חום ואהבה לילדיה, ולעתים אחיי מתעצבנים כי יש לה נטייה להתערב בכל דבר, ולייעץ. כל פעם שהיא אומרת להם משהו הם מבטלים אותו, או פשוט מתעלמים ממנה..כי הגיעו מים עד נפש. בניגוד אליהם, אני משתדלת להיות יותר סובלנית עם אמא, ואם היא מרגיזה אותי אני אומרת לה בצורה עדינה שהיא לוחצת יותר מדי. נכון שגם לי יש התפרצויות עליה.. אבל אני ממש משתדלת שלא להגזים, כי אני יודעת שהיא לא עושה את זה מכוונה רעה. אולי זה נשמע כאילו זו הבעיה בה, ההתערבות, אבל ת'כלס זה לא כל כך נורא.. ועל הכתב זה נשמע יותר גרוע ממה שזה באמת. באופן כללי היחיסים שלי איתה מצוינים, יש לנו הרבה שיחות נפש ועבורי היא האדם שהכי קל לי לדבר איתו... והיא יודעת זאת. בנוסף, היחסים בין אמא לאבא לא כל כך טובים בשנים האחרונות. יש מריבות בלתי פוסקות בבית... זה יכול להיות על כל דבר. ולדעתי אין בעיה שיהיו מריבות, פשוט כמעט תמיד הריבים האלו מסתיימים בצורה לא יפה. אבי בן אדם נורא רגזן, ואמי נורא רגישה. הוא אף פעם לא שומע אותה עד הסוף והריבים מסתיימים בהתפרצות נורא מעליבה מצד אבי: "את ממש השתנית בשנים האחרונות.. את לא האשה שהתחתנתי עמה... לא רוצה לשמוע אותך יותר, עזבי אותי!" לפעמים אני כבר לא מבינה מה הם עושים ביחד. הם כל כך שונים אחד מהשני! וזה לא שוני שאפשר להמשך אליו... הייתי מספר חודשים בקד"צ, ונהגתי לחזור רק חמשושים, ובמקום לחוש שמחה בסופי שבוע, הייתי מתבאסת לחזור הביתה ולשמוע את המריבות הנוראיות שלהם, שבסופן אמא נעשית עצובה... ואבא משדר חוסר איכפתיות כלפיה ונעלם לשעות מהבית
ועכשיו, אמא עומדת להישאר לבד עם אבא בבית. כל הילדים עזבו את הקן. אמא נראית לי ממש עצובה מהעניין... ואם עד עכשיו היא הסתירה את העצב שלה, היום בבוקר היא באה אליי לחדר ופשוט הזילה דמעות. לא ידעתי מה לומר לה... היא אמרה לי : "עכשיו שאת עוזבת, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדייך...!!" וזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת לי את זה בתקופה האחרונה. כל כך כואב לי לראות מה עובר עליה, בנוסף לכך שהיא צריכה להתמודד עם כל מיני שינויים הורמונליים שחלים בתקופה זו, היא היחידה שמטפלת באמא שלה מכלל אחיה,.. ועוד בעיות שאין צורך לפרט אותן. איך אני עוזרת לה לחוש יותר טוב? חשבתי שכשאני אתגייס יהיו לי חששות מעצם העובדה שאני נהפכת לחיילת (ואני מיועדת לתפקיד שדורש אחריות רבה, ולמען האמת אני ממש חוששת ממנו. אבל עם זה אני אסתדר...), אבל החששות העיקריים שלי הם להשאיר את אמא בבית, ופחד שהיחיסים ביניהם ימשיכו להיות ככה לאורך כל הזדקנותם יחד... אשמח לכל עצה שיש...
ובהזדמנות זו אני חייבת לומר שאני מאוד אוהבת להכנס לפורום ולקרוא את העצות שניתנות בו
טל.
אני טל (משתמשת ביוזר ניים אחר), בת 18+. יש לי שני הורים, ושני אחים גדולים. עוד שניה הופכת לחיילת. מבין כל אחיי, לי יש את הקשר הכי טוב עם אמא... אחי הגדול לא חי בבית שנים רבות (כי לא הסתדר עם ההורים) ואחי האמצעי חי בבית, אך אין לו קשר טוב עם ההורים. שניהם כועסים עליו שהוא מתבטל כל היום... בקרוב הוא מתכנן לצאת לחופשה רחוק מהבית. שיעזבו אותו לנפשו... אמא שלי אשה חמה ואוהבת, שמפגינה חום ואהבה לילדיה, ולעתים אחיי מתעצבנים כי יש לה נטייה להתערב בכל דבר, ולייעץ. כל פעם שהיא אומרת להם משהו הם מבטלים אותו, או פשוט מתעלמים ממנה..כי הגיעו מים עד נפש. בניגוד אליהם, אני משתדלת להיות יותר סובלנית עם אמא, ואם היא מרגיזה אותי אני אומרת לה בצורה עדינה שהיא לוחצת יותר מדי. נכון שגם לי יש התפרצויות עליה.. אבל אני ממש משתדלת שלא להגזים, כי אני יודעת שהיא לא עושה את זה מכוונה רעה. אולי זה נשמע כאילו זו הבעיה בה, ההתערבות, אבל ת'כלס זה לא כל כך נורא.. ועל הכתב זה נשמע יותר גרוע ממה שזה באמת. באופן כללי היחיסים שלי איתה מצוינים, יש לנו הרבה שיחות נפש ועבורי היא האדם שהכי קל לי לדבר איתו... והיא יודעת זאת. בנוסף, היחסים בין אמא לאבא לא כל כך טובים בשנים האחרונות. יש מריבות בלתי פוסקות בבית... זה יכול להיות על כל דבר. ולדעתי אין בעיה שיהיו מריבות, פשוט כמעט תמיד הריבים האלו מסתיימים בצורה לא יפה. אבי בן אדם נורא רגזן, ואמי נורא רגישה. הוא אף פעם לא שומע אותה עד הסוף והריבים מסתיימים בהתפרצות נורא מעליבה מצד אבי: "את ממש השתנית בשנים האחרונות.. את לא האשה שהתחתנתי עמה... לא רוצה לשמוע אותך יותר, עזבי אותי!" לפעמים אני כבר לא מבינה מה הם עושים ביחד. הם כל כך שונים אחד מהשני! וזה לא שוני שאפשר להמשך אליו... הייתי מספר חודשים בקד"צ, ונהגתי לחזור רק חמשושים, ובמקום לחוש שמחה בסופי שבוע, הייתי מתבאסת לחזור הביתה ולשמוע את המריבות הנוראיות שלהם, שבסופן אמא נעשית עצובה... ואבא משדר חוסר איכפתיות כלפיה ונעלם לשעות מהבית
