איך מאזנים בין חיינו האישיים והרב מימדיים?
יקיריי השושנים, השאלה הזאת מלווה אותי כבר חודשים ושנים, איך חיים את הגם וגם. הנפילים שהגיעו כחלוצים החדשים לארץ דיברו בלשון אנחנו. הם הקריבו את חייהם האישים למען המטרה והרעיון הציוני, ואכן חוללו פלאות בארץ הזאת. בבחינת שיוויתי החזון לנגדי תמיד. דור הבנים כבר היה שונה, הייתה לו בטן מלאה כנגד ההורים והנפילים והטיח מלים קשות כנגד אבא ואמא שהקריבו אותם - הבנים והבנות - על מזבח האינטרס הלאומי. הדור הזה שכמה ממייצגיו הבולטים הם למשל אסי דיין או אהוד מנור ז"ל בקשו את הביטוי האישי ולא את הכוללני של האנחנו. הם הרגישו "שהאנחנו" בלבד איננו נכון להם. וגם אהוד מנור אמר פעמים רבות שהוא כותב ומתמלל שירים הקשורים באהבתו לאחיו יהודה, לאשה ולא רק למולדת לארץ ולאנחנו. אני שייכת לדור הזה - שגם נקרא דור האני. או בארצות הברית The me generation. הדור שחיפש את האני הפרטי שלו, הייחודי. הקול האישי. כמו שבספרות מדברים על הקול האישי של הסופר. או בשירה - על הצליל הייחודי של פברוטי, מריה קלאס ואחרים. ואם נשווה זאת לספירות של תורת הקבלה נגלה שיש מצד אחד את ספירת חכמה שהיא מחברת וכוללת ויש גם את ספירת בינה שהיא בהשוואה לספירת חכמה מפרידה, מסייגת, והיום אני מצויה במקום של ספירת תפארת המנסה ומשתדלת לאחד בין שתי הספירות, בין שתי תפיסות העולם, שמצד אחד יש לי את המחויבות הלאומית האוניברסאלית והרב ייקומית שהולכת ונעשית במרוצת השנים יותר ויותר מורכבת ורבת ענפים וסעיפים, ואני חלק מהאנחנו הגדול והעצום הזה, ומאידך יש גם את הרצונות הפרטיים, האישיים, והאינטימיות הפרטית שלי שגם שם אני מגלה את סודות ורזי האושר. כמו שנאמר האלוהים נמצא גם בפרטים הקטנים. ובמשך השנים, כך אני רואה, אנחנו לומדים לדבר בכמה קולות כמו פוגה של באך, וכך גם האל והשכינה מדברים אתנו בכמה קולות. לעתים ידברו אתנו ממקום שהוא מאד אישי, ולעתים ממקום שהוא מאד רחב. כמו שהאל אומר: אני ה' אלוהיך, האישי שלך חגית, צביקה ורונית. אך יש גם את הפן האחר של אלוהים והוא: אני ה' אלוהיכם - לא אישי אלא של עם ישראל ושל העמים. וכאשר אנחנו ששים ושמחים בקריעת ים סוף כאשר המצרים טובעים אומרים בשם ה': מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? ליבו יוצא לא רק לעם ישראל אלא גם למצרים. ושושנים יקרים ואוהבים אני מאד מאחלת לכולנו שנכיר את הקולות השונים בתוכנו ונעניק להם ביטוי מקום ומרחב, ואנחנו כאן בפורום נשכיל לאט לאט ללמוד ולהכיר את מה שגם אני מנסה ללמוד ולהכיר מאיזה מקום מדבר צביקה? האם מדבר מהקול האישי או מהקול הכללי, מאיזה מקום מדברת אנייה מהנקודה הפרטית שבתוכה המתמודדת עם חייה המורכבים כאם כאשה, ובין אנייה השליחה. והיום כאשר אני מתבוננת על כל אחד מכם וגם עלי אני רואה אותנו כעץ ולו ענפים רבים חזקים קשים וסעיפים עדינים, ורכים ולכל חלק בעץ אמירה משלו, לשורש, לגזע ולפרי. אנחנו אחד ואנחנו רבים, ולא מחניקים ולא מדכאים את הקולות הנפלאים הפורצים ממעיני היצירה שהעניק לנו האלוהים בחסדו הרב, ומשתוקק שנעניק להם מקום ושירה כי כך הוא גם משכיל להכיר את עצמו טוב יותר. שבת מבורכה לכולכם יקרים ואהובים.
יקיריי השושנים, השאלה הזאת מלווה אותי כבר חודשים ושנים, איך חיים את הגם וגם. הנפילים שהגיעו כחלוצים החדשים לארץ דיברו בלשון אנחנו. הם הקריבו את חייהם האישים למען המטרה והרעיון הציוני, ואכן חוללו פלאות בארץ הזאת. בבחינת שיוויתי החזון לנגדי תמיד. דור הבנים כבר היה שונה, הייתה לו בטן מלאה כנגד ההורים והנפילים והטיח מלים קשות כנגד אבא ואמא שהקריבו אותם - הבנים והבנות - על מזבח האינטרס הלאומי. הדור הזה שכמה ממייצגיו הבולטים הם למשל אסי דיין או אהוד מנור ז"ל בקשו את הביטוי האישי ולא את הכוללני של האנחנו. הם הרגישו "שהאנחנו" בלבד איננו נכון להם. וגם אהוד מנור אמר פעמים רבות שהוא כותב ומתמלל שירים הקשורים באהבתו לאחיו יהודה, לאשה ולא רק למולדת לארץ ולאנחנו. אני שייכת לדור הזה - שגם נקרא דור האני. או בארצות הברית The me generation. הדור שחיפש את האני הפרטי שלו, הייחודי. הקול האישי. כמו שבספרות מדברים על הקול האישי של הסופר. או בשירה - על הצליל הייחודי של פברוטי, מריה קלאס ואחרים. ואם נשווה זאת לספירות של תורת הקבלה נגלה שיש מצד אחד את ספירת חכמה שהיא מחברת וכוללת ויש גם את ספירת בינה שהיא בהשוואה לספירת חכמה מפרידה, מסייגת, והיום אני מצויה במקום של ספירת תפארת המנסה ומשתדלת לאחד בין שתי הספירות, בין שתי תפיסות העולם, שמצד אחד יש לי את המחויבות הלאומית האוניברסאלית והרב ייקומית שהולכת ונעשית במרוצת השנים יותר ויותר מורכבת ורבת ענפים וסעיפים, ואני חלק מהאנחנו הגדול והעצום הזה, ומאידך יש גם את הרצונות הפרטיים, האישיים, והאינטימיות הפרטית שלי שגם שם אני מגלה את סודות ורזי האושר. כמו שנאמר האלוהים נמצא גם בפרטים הקטנים. ובמשך השנים, כך אני רואה, אנחנו לומדים לדבר בכמה קולות כמו פוגה של באך, וכך גם האל והשכינה מדברים אתנו בכמה קולות. לעתים ידברו אתנו ממקום שהוא מאד אישי, ולעתים ממקום שהוא מאד רחב. כמו שהאל אומר: אני ה' אלוהיך, האישי שלך חגית, צביקה ורונית. אך יש גם את הפן האחר של אלוהים והוא: אני ה' אלוהיכם - לא אישי אלא של עם ישראל ושל העמים. וכאשר אנחנו ששים ושמחים בקריעת ים סוף כאשר המצרים טובעים אומרים בשם ה': מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? ליבו יוצא לא רק לעם ישראל אלא גם למצרים. ושושנים יקרים ואוהבים אני מאד מאחלת לכולנו שנכיר את הקולות השונים בתוכנו ונעניק להם ביטוי מקום ומרחב, ואנחנו כאן בפורום נשכיל לאט לאט ללמוד ולהכיר את מה שגם אני מנסה ללמוד ולהכיר מאיזה מקום מדבר צביקה? האם מדבר מהקול האישי או מהקול הכללי, מאיזה מקום מדברת אנייה מהנקודה הפרטית שבתוכה המתמודדת עם חייה המורכבים כאם כאשה, ובין אנייה השליחה. והיום כאשר אני מתבוננת על כל אחד מכם וגם עלי אני רואה אותנו כעץ ולו ענפים רבים חזקים קשים וסעיפים עדינים, ורכים ולכל חלק בעץ אמירה משלו, לשורש, לגזע ולפרי. אנחנו אחד ואנחנו רבים, ולא מחניקים ולא מדכאים את הקולות הנפלאים הפורצים ממעיני היצירה שהעניק לנו האלוהים בחסדו הרב, ומשתוקק שנעניק להם מקום ושירה כי כך הוא גם משכיל להכיר את עצמו טוב יותר. שבת מבורכה לכולכם יקרים ואהובים.