איך להסביר את את?

[chargrill]

איך להסביר את את?

שאלו אותי (אדם שמנסה ללמד את עצמו עברית), מתי משתמשים ב'את'. איך הכי טוב להסביר את זה למישהו שאינו דובר עברית? תודה מראש לכל המוכנים לענות.

 

[הנחליאלי]

איזו שפה האיש דובר?

 

[chargrill]

אנגלית

 

[הנחליאלי]

ניסיון

"את" היא חלק הכרחי ממילת היידוע של המושא הישיר המיודע (את ה-). כלומר: בעברית המושא המיודע מסומן ב"את": הכלב נשך את הקוף, הקוף נשך את הכלב. לא כך באנגלית, שבה אין הבדל בין יידוע של שמות עצם בתפקידים תחביריים שונים (נושא, נשוא, לוואי, מושא): The cat bit the dog, the dog bit the cat

The Hebrew ET is used as part of the definite article in sentences containing a “definite direct object” following the verb. Example: In the sentence: He passed the test “He”=subject, “passed”=predicating transitive verb “test”=direct object. In English it suffices to precede “the” (in Hebrew = HA) to “test” He passed THE TEST. In Hebrew you have to add the “ET-HA”. This *ET-HA* applies ONLY to the definite article of a direct object. Other definite objects are preceded by *HA*=the Notice the difference between: *HA*-KELEV NASHAKH *ET HA*-KOF And *HA*-KOF NASHAKH ET HA-KELEV.​

 

[chargrill]

תודה רבה לך

נדמה כי ההסבר שלך עולה בקנה אחד עם זה שחשבתי אני לתת, שהיה משהו בסגנון הבא: בעברית, כאשר שם העצם הוא מושא ישיר מיודע, חייבים להוסיף לו את מילת יחס את. דוגמאות: אני אוהב גלידה (גלידה=מושא ישיר לא מיודע ולכן אין צורך ב'את'), לעומת: אני אוהב את הגלידה של האגן דאז (המילה גלידה במקרה הזה היא מיודעת כי זו הגלידה הספציפית של האגן דאז ולכן יש להוסיף 'את' לפניה). כמו כן יש להוסיף את המילה 'את' לפני שמות שהם מושא ישיר מפני ששמות מעצם מהותם הם כבר מיודעים: אני אוהב את ישראל. אני מכיר את ירדנה. וכו'... תקן אותי בבקשה אם אני טועה אבל אפשר לומר גם שמילת היחס 'את' מופיעה כשאין מילת יחס אחרת (למרות שיתכן והסבר זה רק יבלבל אותו כיון שיתכן ואינו מכיר עדיין את כל מילות היחס האחרות).

 

[הנחליאלי]

מילת יחס אחרת

נראה לי שאתה שולט בחומר לא פחות טוב ממני. השאלה היא אם המינוח התחבירי (נושא, נשוא, פועל יוצא, מושא ישיר) אומר לתלמיד שלך משהו. לא בטוח שהוא מתמצא בזה. זה די ישראלי לדעת את הדברים האלה, וגם אצלנו זה קצת אזוטרי למי שאינו ערב בחינת בגרות בלשון. אם הוא לא יודע, אז כדאי פשוט לתרגל אותו בכמה עשרות משפטים, והוא ילמד למידה טבעית, כמו שדובר ילידי לומד את שפת אמו, בלי לדעת מה הוא לומד. חוץ מזה, זאת לא שגיאה נוראה להגיד אני קונה הספר, והוא לא הראשון שיעשה אותה. למיטב ידיעתי, ההבחנה בין מושא ישיר ומושא עקיף היא בכך שמושא עקיף מחובר במילת יחס. לכן אם המונח "מושא ישיר מיודע" ברור לתלמיד, ואני מבין שהוא משמש גם באנגלית (definite direct object), הוא מוציא מכלל אפשרות שתהיה שם מילת יחס אחרת. במילים אחרות, אוסיף שלפני כמה עשרות שנים, כשאני למדתי בבי"ס תיכון, לא כינו את "את" מילת יחס, אלא "כינוי המושא הישיר". אני חושב שזה מינוח מצוין. אם אומרים ש"את" היא מילת יחס, נוצר מצב שאם המושא מיודע ואין לפניו מילת יחס אז הוא "ישיר". אם הוא מיודע או בלתי מיודע ויש לפניו מילת יחס שאינה "את" אז הוא עקיף. אם הוא מיודע ויש לפניו מילת יחס "את" אז הוא בכל זאת ישיר. ההסבר הזה נראה לי מייגע. והעניין הבא שכתבת עליו הוא השיעור הבא של התלמיד שלך: יש שמות שהם מיודעים מטבעם, ובהם שמות פרטיים (כלומר שם של איש, מותג, מקום) ואז אין להם ה"א הידיעה אבל אם הם בתפקיד מושא, אכן, כמו שכתבת, נחוצה "את". אני אוהב את ברהמס, אני אוהב את חיפה. עם זאת, מן הסתם לא תאמר: אני אוהב את האגן דאז, אלא בלי את. כך שכמו ברוב העניינים יש מצבי גבול, ומתרגלים. יש שגיאות שלא נורא אם התלמיד שלך יעשה בשנים הראשונות. ואפילו היה הסרט: האם את אוהבת ברהמס? ולא "את ברהמס". יש כאן הבחנה בין השם של האיש ובין משהו כללי יותר (המוסיקה של ברהמס), שלא קל להגדיר אותה. ואז התלמיד שלך יצטרך ללמוד מה עושים עם כמה צורות מיוחדות של ה"א הידיעה, למשל הֶחתול, אבל שוב, לא נראה לי שזה דחוף לו בשלב זה. קודם שיצלח, חלקית, את מכשול ה"את", שהוא באמת משהו ייחודי לעברית אם אתה דובר אנגלית. |

 

[GnomeBubble]

את זה לא בדיוק מילת יחס כמו כל האחרות

אבל את זה בטח לא כינוי.

אם כבר תווית המושא הישיר המיודע. רק אל תפסר ליאקים שיש גם אנשים שאומרים "חסר לי את הספר" או "כואב לי את הלב".

 

[הנחליאלי]

ידוע לי את הבעיה, ותודה על החידוד

 

[הנחליאלי]

אה, ועוד משהו: "זה"

גם "זה" "זאת" "אלה" יכולים להיות מיודעים מעצמם, ולכן אני רוצה את זה, ולא את הזה.