איך להוביל קמפיין...(גלובס)
על חודו של קמפיין קמפיין ממוקד וממומן של אובמה רומס קמפיין גחמני, מבוזר ועני של מקיין כל הזכויות שמורות לגלובס 2008 חמישה ימים נותרו עד הבחירות בארה"ב, כמעט נצח ביקום הפוליטי. כל דבר יכול לקרות, ולראיה: היומון "שיקאגו דיילי טריביון", שעשה היסטוריה עיתונאית בהעניקו את הבית הלבן למושל מדינת ניו-יורק, תומאס דיואי, בכותרת ענקית ב-5 בנובמבר 1948, למחרת הבחירות לנשיאות, רק מפני שאיש במערכת (ובאמריקה כולה) לא האמין שהארי טרומן, המתמודד האחר באותן בחירות, יצא מנצח, כפי שאכן קרה. ובכל זאת, 60 שנה אחרי, רק מעטים מאמינים שג'ון מקיין יצליח לעשות תרגיל טרומן לברק אובמה. בחוגים פוליטיים בארה"ב יש הסכמה כמעט אוניברסלית, מבוססת סקרים, שמקיין כבר הגיע לסוף דרכו למרות שקו הגמר עדיין נמצא מעבר לסיבוב. אבל במטה מקיין מוסיפים לטעון בעקשנות שהסקרים משקרים. במטה מקיין אמנם מודים שמדי יום מתפרסמים סקרים חדשים שמצביעים על פער משמעותי לטובת אובמה, אבל טוענים שסקרים אלה מבוססים על הנחה מוטעית ששיעור ההצבעה בקרב שחורים וצעירים, שנחשבים תומכי אובמה, יהיה גבוה בהרבה מזה שנרשם בבחירות קודמות. הסקרים לטענתם גם מתעלמים מיכולת גיוס המצביעים של אנשי השדה הרפבוליקנים ביום הבחירות. עם זאת, גם לכמה מקצועני סקרים יש ספקות. אחד מהם, סטיוון שאייר, מקארלטון קולג' במיניסוטה, אמר ל"וושינגטון פוסט", שאנו לא יודעים את מה שאינו ידוע. למשל: יש גוש גדול של אנשים שמסרבים לדבר עם סוקרים. האם ייתכן שרובם רפובליקנים שאינם רוצים להודות שלא יצביעו בעד אובמה האופנתי? "אין לי שום הוכחה שכך אכן קורה", אומר שאייר, "אבל אני חושב שיש סיכוי של 25% שלפנינו מרוץ שבו ההבדל בין שני המועמדים דק כחוט השערה ושמקיין יזכה בו". חוששים מעין הרע מקצוענים אחרים, והם הרוב, בטוחים שיתרונו של אובמה חצוב בסלע. "מאוד בלתי סביר להניח שנהיה עדים להפתעה של הרגע האחרון", אומר ג'ון פטרוצ'יק, יו"ר המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת מיזורי. "אובמה רושם יתרון של שישה עד שמונה אחוזים מזה כמעט שבועיים. קשה להניח שהמגמה הזו תיבלם". דמוקרטים רבים משוכנעים במהימנות הסקרים אך הם נמנעים מהתייהרות בטרם עת. הם חוששים מעין הרע וטרם התאוששו מההפסדים הצורבים של אל גור בשנת 2000 וג'ון קרי ב-2004. אבל כל מי שקיבל הזמנות למסיבות ניצחון פרטיות בבתיהם של פעילים וסתם מצביעים דמוקרטיים ביום ג' בערב, לאחר נעילת הקלפיות - ויש הערכות שמדובר ברבבות אירועים מתוכננים כאלה ברחבי ארה"ב - מודע להלך הרוח במפלגה הדמוקרטית. זו מפלגה שמריחה ניצחון ואלפי משרות בממשל אובמה. הרפובליקנים הם שהחלו להלקות עצמם עד זוב דם בהתמכרות כמעט מזוכיסטית לייסורי התבוסה העתידית שצפויה לשלול מהם לא רק את המפתחות לבית הלבן, אלא להפוך אותם ממיעוט למיעוט מדוכא בשני בתי הקונגרס בוושינגטון. באזעקה נרגשת, שמכוונת לאזני מקיין, תחת הכותרת, "מצטער, סנטור, בוא נציל מה שעדיין אפשר להציל", כותב דייוויד פרום, אידיאולוג שמרני ולשעבר כותב נאומים של הנשיא ג'ורג' בוש: "יש דרכים רבות להפסיד בחירות לנשיאות. ג'ון מקיין מפסיד אותן בדרך שמאיימת להפיל את המפלגה הרפובליקנית כולה בד בבד עם נפילתו שלו". למעשה, פרום קורא למקיין להרים ידיים עוד לפני הבחירות ולהעביר "כל דולר זמין" מהקמפיין לנשיאות לקמפיינים של מועמדים רפובליקניים לסנאט ולבית-הנבחרים. האבחון של פרום, כמו הלבטים של רבים מעמיתיו, רק אישש מה שברור לכל משקיף, אובייקטיבי או סובייקטיבי, על מסע הבחירות: הנשק הסודי של אובמה הוא לא רק אובמה אלא גם, ויש שיאמרו בעיקר, מקיין עצמו. הסלע של אובמה מקיין יובס, אם להאמין לרוב המכריע של הסקרים, כי אופיים של המועמדים הוא כגורל הקמפיינים שלהם. הקמפיין הממוקד והממומן של אובמה רומס את הקמפיין הגחמני, המבוזר והעני יחסית של מקיין. בעימותים הפומביים ביניהם, אובמה היה סלע של ביטחון עצמי. אי אפשר להרגיז אותו. אי אפשר לערער את שיווי המשקל שלו. הוא מחייך בנעימות, ולעולם אינו נופל בפח של התקפה אישית על היריב. את מטחי מקיין הוא הדף בקלילות, בקור רוח. מקיין לעומתו היה פקעת עצבים: הוא מצמץ. הוא עפעף. הוא עיוות את שפתיו בלעג (חיוך זה לא היה), הוא גילגל עיניים. הוא קימט את המצח. הוא התמלא זעם והתיר לעולם לראות זאת. הקמפיין של מקיין הוא תזזיתי. הוא יורה לכל עבר. אם נרשמה פגיעה, מה טוב. אם לא, מחליפים תחמושת. המדיניות הראשונית הייתה להריץ את מקיין על גלגלי ההיסטוריה המרשימה שלו: שביו בווייטנאם, נטייתו לפעילות עצמאית על גבעת הקפיטול, יכולתו לשתף פעולה עם מחוקקים דמוקרטיים, הישגיו בחקיקה למימון בחירות. זה לא עבד. אז שולים את שרה פיילין מאלסקה במאמץ ללכוד ברשת נשים ומצביעים בלתי מפלגתיים. אבל גם מושלת אלסקה מסתמנת כאכזבה. קהל היעד שלה, אותם בוחרים עצמאיים ונשים, הריח במהרה שלפניו פוליטיקאית פרובינציאלית, עם אידיאולוגיה שמרנית קיצונית, עם נטייה לדמגוגיה ועם שאפתנות שאינה מגובה ביכולותיה. אבל פיילין דווקא הצליחה להדליק את מי שנחשבים ליבת המפלגה, ה"בסיס", נוצרים אדוקים ושמרנים עם אג'נדה שמעוגנת בקצה הימני של הסרגל הפוליטי. אלה רצו לראות דם, דם דמוקרטי כמובן, ואז הפך הקמפיין של מקיין למכונה להטלת רפש: אובמה טרוריסט, אובמה סוציאליסט, אובמה מרקסיסט, אובמה יקח לכם את הכסף וייתן אותו למובטלים מרצון. והקמפיין מסרב ליטול אחריות לחרושת השמועות המקוונת, שמתמקדת ב"ערביותו" או "מוסלמיותו" של המועמד הדמוקרטי. והנה זה פלא. גם הקמפין השלילי, מה שהפיל את קרי לפני ארבע שנים מתחלק מאובמה כמטפלון. ההכפשות נהפכו לבומרנג. מקיין, שהיה פעם חביב התקשורת, מצויר עתה בה כאדם מריר, כמנהיג שאיבד את הדרך. "אני מחפש את מקיין שהכרתי", כתב בשבוע שעבר בעל טור. אבל התזזיות המשמעותית ביותר של קמפיין מקיין נובעת מהאמביוולנטיות שלו כלפי ג'ורג' בוש, אחד הנשיאים הפחות אהובים בתולדות ארה"ב. "הצבעתי עם בוש ב-90% ביזמות החקיקה בסנאט", אמר פעם מקיין, אבל הוא חוזר ואומר, כמעט בכל נאום, "אני לא ג'ורג' בוש". "אולי אתה לא ג'ורג' בוש", מזכיר לו תשדיר בחירות דמוקרטי, "אבל הצבעת יחד אתו כל הזמן". ברקע: בוש כמעט מחבק את מקיין. הקמפיין של אובמה, לעומת זאת, הוא רכבת שאינה סוטה מהמסילה: הקמפיין הזה נולד בכלכלה ויסתיים בכלכלה, ומעצביו מכווננים אותו למעמד הביניים, פלח אוכלוסיה שמקיין, משום מה, מסרב להעלותו על דל שפתיו. התוצאה היא, שהקמפיין של אובמה נתפס כמכונה משומנת ויעילה. אין הדלפות והפעילות מנוהלת ביד ברזל. יש אחידות ועקביות במסרים ובפיקוד. אבל, מעל לכל, לקמפיין הדמוקרטי יש כסף, הרבה כסף. בעקבות החלטת אובמה לא לקבל מענק בחירות בסך 84 מיליון דולר מהממשל, הרי שבניגוד למקיין, הוא אינו אזוק באיסור לגייס כספים ממקורות אחרים. אולי ההצלחה הגדולה ביותר של אובמה היא גיוס כ-600 מיליון דולר, סכום שמאפשר לו להציף את המדיה בתשדירי בחירות בהיקף שכמותו לא נרשם מעולם בארה"ב. צופי טלוויזיה אינם יכולים להימלט מתשדירים אלה, רובם ממוקדי מסר חיובי, ואמש (ד') שבר אובמה שיא חדש: תשדיר בחירות בן 30 דקות, בכיכובו, ששודר בפריים טיים, בשבע רשתות שידור גדולות, אפילו ברשת פוקס העוינת, בהשקעה של מיליון דולר לכל רשת. הסקרים יכולים לנבא לו ניצחון ודאי, אבל לאובמה היה חשוב לנעוץ מסמר נוסף בארון המתים האלקטוראלי של מקיין.
על חודו של קמפיין קמפיין ממוקד וממומן של אובמה רומס קמפיין גחמני, מבוזר ועני של מקיין כל הזכויות שמורות לגלובס 2008 חמישה ימים נותרו עד הבחירות בארה"ב, כמעט נצח ביקום הפוליטי. כל דבר יכול לקרות, ולראיה: היומון "שיקאגו דיילי טריביון", שעשה היסטוריה עיתונאית בהעניקו את הבית הלבן למושל מדינת ניו-יורק, תומאס דיואי, בכותרת ענקית ב-5 בנובמבר 1948, למחרת הבחירות לנשיאות, רק מפני שאיש במערכת (ובאמריקה כולה) לא האמין שהארי טרומן, המתמודד האחר באותן בחירות, יצא מנצח, כפי שאכן קרה. ובכל זאת, 60 שנה אחרי, רק מעטים מאמינים שג'ון מקיין יצליח לעשות תרגיל טרומן לברק אובמה. בחוגים פוליטיים בארה"ב יש הסכמה כמעט אוניברסלית, מבוססת סקרים, שמקיין כבר הגיע לסוף דרכו למרות שקו הגמר עדיין נמצא מעבר לסיבוב. אבל במטה מקיין מוסיפים לטעון בעקשנות שהסקרים משקרים. במטה מקיין אמנם מודים שמדי יום מתפרסמים סקרים חדשים שמצביעים על פער משמעותי לטובת אובמה, אבל טוענים שסקרים אלה מבוססים על הנחה מוטעית ששיעור ההצבעה בקרב שחורים וצעירים, שנחשבים תומכי אובמה, יהיה גבוה בהרבה מזה שנרשם בבחירות קודמות. הסקרים לטענתם גם מתעלמים מיכולת גיוס המצביעים של אנשי השדה הרפבוליקנים ביום הבחירות. עם זאת, גם לכמה מקצועני סקרים יש ספקות. אחד מהם, סטיוון שאייר, מקארלטון קולג' במיניסוטה, אמר ל"וושינגטון פוסט", שאנו לא יודעים את מה שאינו ידוע. למשל: יש גוש גדול של אנשים שמסרבים לדבר עם סוקרים. האם ייתכן שרובם רפובליקנים שאינם רוצים להודות שלא יצביעו בעד אובמה האופנתי? "אין לי שום הוכחה שכך אכן קורה", אומר שאייר, "אבל אני חושב שיש סיכוי של 25% שלפנינו מרוץ שבו ההבדל בין שני המועמדים דק כחוט השערה ושמקיין יזכה בו". חוששים מעין הרע מקצוענים אחרים, והם הרוב, בטוחים שיתרונו של אובמה חצוב בסלע. "מאוד בלתי סביר להניח שנהיה עדים להפתעה של הרגע האחרון", אומר ג'ון פטרוצ'יק, יו"ר המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת מיזורי. "אובמה רושם יתרון של שישה עד שמונה אחוזים מזה כמעט שבועיים. קשה להניח שהמגמה הזו תיבלם". דמוקרטים רבים משוכנעים במהימנות הסקרים אך הם נמנעים מהתייהרות בטרם עת. הם חוששים מעין הרע וטרם התאוששו מההפסדים הצורבים של אל גור בשנת 2000 וג'ון קרי ב-2004. אבל כל מי שקיבל הזמנות למסיבות ניצחון פרטיות בבתיהם של פעילים וסתם מצביעים דמוקרטיים ביום ג' בערב, לאחר נעילת הקלפיות - ויש הערכות שמדובר ברבבות אירועים מתוכננים כאלה ברחבי ארה"ב - מודע להלך הרוח במפלגה הדמוקרטית. זו מפלגה שמריחה ניצחון ואלפי משרות בממשל אובמה. הרפובליקנים הם שהחלו להלקות עצמם עד זוב דם בהתמכרות כמעט מזוכיסטית לייסורי התבוסה העתידית שצפויה לשלול מהם לא רק את המפתחות לבית הלבן, אלא להפוך אותם ממיעוט למיעוט מדוכא בשני בתי הקונגרס בוושינגטון. באזעקה נרגשת, שמכוונת לאזני מקיין, תחת הכותרת, "מצטער, סנטור, בוא נציל מה שעדיין אפשר להציל", כותב דייוויד פרום, אידיאולוג שמרני ולשעבר כותב נאומים של הנשיא ג'ורג' בוש: "יש דרכים רבות להפסיד בחירות לנשיאות. ג'ון מקיין מפסיד אותן בדרך שמאיימת להפיל את המפלגה הרפובליקנית כולה בד בבד עם נפילתו שלו". למעשה, פרום קורא למקיין להרים ידיים עוד לפני הבחירות ולהעביר "כל דולר זמין" מהקמפיין לנשיאות לקמפיינים של מועמדים רפובליקניים לסנאט ולבית-הנבחרים. האבחון של פרום, כמו הלבטים של רבים מעמיתיו, רק אישש מה שברור לכל משקיף, אובייקטיבי או סובייקטיבי, על מסע הבחירות: הנשק הסודי של אובמה הוא לא רק אובמה אלא גם, ויש שיאמרו בעיקר, מקיין עצמו. הסלע של אובמה מקיין יובס, אם להאמין לרוב המכריע של הסקרים, כי אופיים של המועמדים הוא כגורל הקמפיינים שלהם. הקמפיין הממוקד והממומן של אובמה רומס את הקמפיין הגחמני, המבוזר והעני יחסית של מקיין. בעימותים הפומביים ביניהם, אובמה היה סלע של ביטחון עצמי. אי אפשר להרגיז אותו. אי אפשר לערער את שיווי המשקל שלו. הוא מחייך בנעימות, ולעולם אינו נופל בפח של התקפה אישית על היריב. את מטחי מקיין הוא הדף בקלילות, בקור רוח. מקיין לעומתו היה פקעת עצבים: הוא מצמץ. הוא עפעף. הוא עיוות את שפתיו בלעג (חיוך זה לא היה), הוא גילגל עיניים. הוא קימט את המצח. הוא התמלא זעם והתיר לעולם לראות זאת. הקמפיין של מקיין הוא תזזיתי. הוא יורה לכל עבר. אם נרשמה פגיעה, מה טוב. אם לא, מחליפים תחמושת. המדיניות הראשונית הייתה להריץ את מקיין על גלגלי ההיסטוריה המרשימה שלו: שביו בווייטנאם, נטייתו לפעילות עצמאית על גבעת הקפיטול, יכולתו לשתף פעולה עם מחוקקים דמוקרטיים, הישגיו בחקיקה למימון בחירות. זה לא עבד. אז שולים את שרה פיילין מאלסקה במאמץ ללכוד ברשת נשים ומצביעים בלתי מפלגתיים. אבל גם מושלת אלסקה מסתמנת כאכזבה. קהל היעד שלה, אותם בוחרים עצמאיים ונשים, הריח במהרה שלפניו פוליטיקאית פרובינציאלית, עם אידיאולוגיה שמרנית קיצונית, עם נטייה לדמגוגיה ועם שאפתנות שאינה מגובה ביכולותיה. אבל פיילין דווקא הצליחה להדליק את מי שנחשבים ליבת המפלגה, ה"בסיס", נוצרים אדוקים ושמרנים עם אג'נדה שמעוגנת בקצה הימני של הסרגל הפוליטי. אלה רצו לראות דם, דם דמוקרטי כמובן, ואז הפך הקמפיין של מקיין למכונה להטלת רפש: אובמה טרוריסט, אובמה סוציאליסט, אובמה מרקסיסט, אובמה יקח לכם את הכסף וייתן אותו למובטלים מרצון. והקמפיין מסרב ליטול אחריות לחרושת השמועות המקוונת, שמתמקדת ב"ערביותו" או "מוסלמיותו" של המועמד הדמוקרטי. והנה זה פלא. גם הקמפין השלילי, מה שהפיל את קרי לפני ארבע שנים מתחלק מאובמה כמטפלון. ההכפשות נהפכו לבומרנג. מקיין, שהיה פעם חביב התקשורת, מצויר עתה בה כאדם מריר, כמנהיג שאיבד את הדרך. "אני מחפש את מקיין שהכרתי", כתב בשבוע שעבר בעל טור. אבל התזזיות המשמעותית ביותר של קמפיין מקיין נובעת מהאמביוולנטיות שלו כלפי ג'ורג' בוש, אחד הנשיאים הפחות אהובים בתולדות ארה"ב. "הצבעתי עם בוש ב-90% ביזמות החקיקה בסנאט", אמר פעם מקיין, אבל הוא חוזר ואומר, כמעט בכל נאום, "אני לא ג'ורג' בוש". "אולי אתה לא ג'ורג' בוש", מזכיר לו תשדיר בחירות דמוקרטי, "אבל הצבעת יחד אתו כל הזמן". ברקע: בוש כמעט מחבק את מקיין. הקמפיין של אובמה, לעומת זאת, הוא רכבת שאינה סוטה מהמסילה: הקמפיין הזה נולד בכלכלה ויסתיים בכלכלה, ומעצביו מכווננים אותו למעמד הביניים, פלח אוכלוסיה שמקיין, משום מה, מסרב להעלותו על דל שפתיו. התוצאה היא, שהקמפיין של אובמה נתפס כמכונה משומנת ויעילה. אין הדלפות והפעילות מנוהלת ביד ברזל. יש אחידות ועקביות במסרים ובפיקוד. אבל, מעל לכל, לקמפיין הדמוקרטי יש כסף, הרבה כסף. בעקבות החלטת אובמה לא לקבל מענק בחירות בסך 84 מיליון דולר מהממשל, הרי שבניגוד למקיין, הוא אינו אזוק באיסור לגייס כספים ממקורות אחרים. אולי ההצלחה הגדולה ביותר של אובמה היא גיוס כ-600 מיליון דולר, סכום שמאפשר לו להציף את המדיה בתשדירי בחירות בהיקף שכמותו לא נרשם מעולם בארה"ב. צופי טלוויזיה אינם יכולים להימלט מתשדירים אלה, רובם ממוקדי מסר חיובי, ואמש (ד') שבר אובמה שיא חדש: תשדיר בחירות בן 30 דקות, בכיכובו, ששודר בפריים טיים, בשבע רשתות שידור גדולות, אפילו ברשת פוקס העוינת, בהשקעה של מיליון דולר לכל רשת. הסקרים יכולים לנבא לו ניצחון ודאי, אבל לאובמה היה חשוב לנעוץ מסמר נוסף בארון המתים האלקטוראלי של מקיין.