איך כמעט חטפתי התקף לב
או סיפור החלון שלא נגמר... אז ככה עיצבתי חלון,עם רעיון גרנדיוזי,ועבדתי כל הזמן על המסגרת שלו (MDF) ואז עלתה בי המחשבה שאני רוצה להוסיף במרכז זכוכית. מצאתי חתיכת זכוכית בבית והתחלתי לחתוך לגודל המתאים. הבעל לא הפסיק לקטר"זה דק מידי,זה יישבר לך" פחדתי להשתמש בזכוכית-והחלטתי לא לשלבה בעבודה. מחר בבוקר אני אמסור את העבודה בתל אביב,אבל הבוקר קמתי בהחלטה שאני חייבת לשלב את הזכוכית מכיון שזה החומר האהוב עלי (לא להפגע בצק סוכר אהובי הצעיר). מאחר ובבוקר לא היה לי זמן,עטפתי את הזכוכית בבד רך והעמסתי לאוטו בתקווה להצליח להכין בעבודה. ברור שלא הספקתי להתקרב אליה במהלך היום,וכשבאתי לקחת אותה מהשולחן הגדול בחדר הסדנאות,היא עפה לי מהיד ונשברה. נו,השעה 18:45,כל הזגגים סגורים,מחכים לי בבית (כי הבטחתי שאבוא מוקדם היום...) מרימה טלפונים לכל הזגגים באיזור ראשון וסביבתה-אולי ימצא צדיק אחד לרפואה-נאדה. כולם הלכו הביתה... נוסעת מהר לכיוון הבית,ונזכרת בפיני. פיני הוא חבר של הבעל מעל ל20 שנים,ובעל חנות למיסגור תמונות,אומן מוכשר בפני עצמו. אבל פיני (יקה שכמותו) סוגר את החנות ב19:00,והשעה כבר 19:15. מחנה את האוטו ורצה מהר עם החלון (כדי לדעת את המידה המדויקת) פיני עומד בכניסה לחנות-משוחח בטלפון. מסיים לדבר-מסתכל עלי ואומר:"את צריכה להודות לו" למי אני שואלת-"לזה ששוחח איתי בטלפון"-בזכותו אני נשארתי בחנות-כבר הייתי עם המפתח במנעול. פיני-צדיק ,מקסים,נשמה גדולה-חותך לי את הזכוכית וקוטם בזהירות את הפינות כדי שתתאים למסגרת . עכשיו סיימתי בעזרתו של הבעל המאמי ,כפרה,מוכשר בטירוף ומשורר לעת מצוא שלי (ועכשיו תגידי שאני לא מפרגנת
) לכתוב את הטקסט,ועוד מחכות לי כמה שעות עבודה על הרקע... אבל לפחות יהיה חלון פתוח לרווחה ...
או סיפור החלון שלא נגמר... אז ככה עיצבתי חלון,עם רעיון גרנדיוזי,ועבדתי כל הזמן על המסגרת שלו (MDF) ואז עלתה בי המחשבה שאני רוצה להוסיף במרכז זכוכית. מצאתי חתיכת זכוכית בבית והתחלתי לחתוך לגודל המתאים. הבעל לא הפסיק לקטר"זה דק מידי,זה יישבר לך" פחדתי להשתמש בזכוכית-והחלטתי לא לשלבה בעבודה. מחר בבוקר אני אמסור את העבודה בתל אביב,אבל הבוקר קמתי בהחלטה שאני חייבת לשלב את הזכוכית מכיון שזה החומר האהוב עלי (לא להפגע בצק סוכר אהובי הצעיר). מאחר ובבוקר לא היה לי זמן,עטפתי את הזכוכית בבד רך והעמסתי לאוטו בתקווה להצליח להכין בעבודה. ברור שלא הספקתי להתקרב אליה במהלך היום,וכשבאתי לקחת אותה מהשולחן הגדול בחדר הסדנאות,היא עפה לי מהיד ונשברה. נו,השעה 18:45,כל הזגגים סגורים,מחכים לי בבית (כי הבטחתי שאבוא מוקדם היום...) מרימה טלפונים לכל הזגגים באיזור ראשון וסביבתה-אולי ימצא צדיק אחד לרפואה-נאדה. כולם הלכו הביתה... נוסעת מהר לכיוון הבית,ונזכרת בפיני. פיני הוא חבר של הבעל מעל ל20 שנים,ובעל חנות למיסגור תמונות,אומן מוכשר בפני עצמו. אבל פיני (יקה שכמותו) סוגר את החנות ב19:00,והשעה כבר 19:15. מחנה את האוטו ורצה מהר עם החלון (כדי לדעת את המידה המדויקת) פיני עומד בכניסה לחנות-משוחח בטלפון. מסיים לדבר-מסתכל עלי ואומר:"את צריכה להודות לו" למי אני שואלת-"לזה ששוחח איתי בטלפון"-בזכותו אני נשארתי בחנות-כבר הייתי עם המפתח במנעול. פיני-צדיק ,מקסים,נשמה גדולה-חותך לי את הזכוכית וקוטם בזהירות את הפינות כדי שתתאים למסגרת . עכשיו סיימתי בעזרתו של הבעל המאמי ,כפרה,מוכשר בטירוף ומשורר לעת מצוא שלי (ועכשיו תגידי שאני לא מפרגנת
