קח נקניקייה, גולמית, לא לבשל! חתוך אותה פעמיים לאורך,
כך שתקבל ארבע רצועות ארוכות, ואז תחתוך אותן לרוחב, לפרוסות דקות. תקבל בסופו של דבר רבעי פרוסות של נקניקייה. זה יוצר קוביות בגודל של חצי ס"מ על חצי ס"מ. שים אותם בשקית (עדיף בפאוץ'! מכל כך הרבה בחינות) וזרוק לה קוביונת קטנטונת על המדרכה בכל התקדמות קטנה כזאת לצידך (וכמו שכלבלבות ההר אמרה ובצדק - לא לעמוד מולה/לעומתה, אלא לעמוד לצידה, עם הפנים שלך לכיוון ההליכה). אפשר גם פשוט לתת לה מהיד ישר לפה קוביית נקניקייה על כל התקדמות.
 
אגב, אין שום פסול עם החיזוק החיובי (או הדרבון) יבוא מצד הילדים אם היא סומכת עליהם יותר כרגע או נקשרה אליהם יותר. אם הם זמינים בוודאי שאפשר להשתמש גם בנוכחות שלהם.
 
בכל מקרה, בשום מקרה לא למשוך אותה ולא לגרור אותה, זה רק יגביר אצלה את החשש ואת האנטגוניזם, ובעיקר - את חוסר האמון. (ואמון זו מילת מפתח בשלב הזה ובהקשר הזה). לחכות, להיות סבלניים, מאוד סבלניים, אפשר גם להשתמש בטקטיקה של שינוי כיוון לכמה מטרים, טקטיקה שבאה בעצם "לעבוד" עליה (אם היא נתקעת בכיוון מסוים, היא בוודאי תשמח ללכת בכיוון אחר, אפילו של 90 מעלות מכיוון ההתקדמות, אז הולכים מעט ימינה או שמאלה ב-90 מעלות מהכיוון הרצוי, ואז שוב פונים לכיוון הרצוי).
 
ורצוי מאוד מאוד להשתמש ברתמה ולא בקולר (בכלל, אבל בעיקר בשלב הזה). התפיסה בצוואר שלה לא מועילה לביטחון העצמי שלה ולא מפחיתה מהחשש.