איך אתם מתמודדים בימים שאין מצב רוח?

[אמאשלשתיים]

איך אתם מתמודדים בימים שאין מצב רוח?

אני כבר לא יודעת אם לחשוב שאני טיפוס דכאוני או שזה בגלל הנסיבות. ואנ ילא מצליחה לצאת מזה. התחלתי ללכת לטיפול לבד אבל בגלל המחיר זה פעם בשבועיים אז זה לא ממש עוזר לי. וגם הייתי רק פעמיים. אין ספק שזה המון בגלל בעלי. יש תקופות שהוא מקסים ואז כיף לי. ותקופות אחרות אנ ילא יודעת אם הוא פשוט חרא או שאני סתם בדיכאון ואז אני רואה אותו רק כחרא. מספיק לי באותו זמן רק לשמוע אותו כועס על הגדולה ואני כבר שונאת אותו. ומספיק לי לראות אותו אחה"צ חוזר הביתה ויושב במחשב, מנותק מהכל, ואז אני ממש באזה לו. למרותת שיום קודם היינו בבריכה והוא היה מדהים עם הילדים. וזה לא שהוא אמר לי משהו לא במקום, או דיבר לא יפה. פשוט לפעמים הנוכחות שלו שגורמת לי לרצות לבכות. ואז ממש רע לי. ניסיתי ללכת ברגל בערב, זה לא ממש שיפר את המצב רוח וגם כבר אין לי כח יותר ללכת. הוא יש לו את התחביבים שלו ונראה לי לפעמים שרק מזה אכפת לו. אז איך יוצאים מזה? כמובן שלטיפול הוא לא מוכן ללכת. טוען שהכל בסדר לו. שוב, להתגרש אני לא רוצה. כשאני אוהבת אותו אז אני אוהבת מאוד ובאותו זמן לא מבינה למה רע לי. אבל כשרע לי..רע לי בגדול.. מה עושים? יש לי 2 ילדים מדהימים!!! למה אני לא יכולה להיות מאושרת? אני עובדת משרה מלאה ומעניינת. מה עוד חסר לי? למה אני לא יכולה להתגבר על הדיכאונות האלה?

 

[sharon harpaz]

רק טיפול מתוקה!

זה נשמע שהבעיה היא לא בבעלך כלל אלא רק בך, תפתחי לעצמך תחביבים, עבודה מספקת זה לא מספיק בשביל למלא את הנפש, עשי משהו שטוב לך, שתמיד היה עושה לך טוב משהו שאת באמת אוהבת, זה לא תפקידו של בעלך למלא לך את החלל שנוצר בזמן שהוא במחשב או בזמן שהוא מחנך את הבת הגדולה שלכם אני גם יכולה להבין למה הוא לא רוצה ללכת לטיפול, את לעומת זאת חייבת להמשיך ולהוציא שם את הדיכאונות הללו... את אומרת שאת אוהבת אותו אבל מצד שני את סולדת ממנו לדעתי את חייבת להמשיך לטפל בעצמך, הכול בסדר עם בעלך (עד כמה שכתבת )

 

[אמאשלשתיים]

העניין שגם הוא טיפוס מאוד קריר

הוא יכל די להתעלם ממני (כבר הפסיק עם הברוגזים אבל יכל אחה"צ בקושי לפנות אליי), לא לחייך. חיבוקים ונשיקות הוא לא אוהב. רק במיטה. וגם זה כבר נמאס לו שאנ ידוחה אותו שם אז הוא הבהיר לי שהוא הפסיק לנסות ושזה יבוא ממני. אז אני כבר בכלל לא מחוזרת. ולגבי מחשב. זה מטריף אותי. הבן אדם חוזר אחה"צ ואם אין לנו תוכניות עם הילדים ואנחנו רק בבית, אז הוא יכל לשבת שעתיים במחשב. אח"כ הוא יקלח את הקטן. אבל מה לגבי כל אחה"צ? אם יש לנו תוכניוץ ואנחנ למשל בבריכה אז הוא כן פעיל. הוא אומר שאני נודניקית שאומרת לו מה לעשות עם הזמן שלו. לפעמים אני פשוט כאלו מדמיינת שהוא איננו. ומה לעשות שאין לי תחביבים? באמת. אנ יאוהבת לקרוא ספרים אבל לא מסוגלת כשהילדים עירים. אז איזה עוד תחביבים יש לכם?

 

[גארוטה]

זה בדיוק המקום להסתכל על

חצי הכוס המלאה, הוא הפסיק עם הברוגזים (זוכרת היטב את הסיפור שלך), ואת זה את בהחלט יכולה לזקוף לזכותך, נכון??? כשיש פעילות מתוכננת עם הילדים אחה"צ הוא משתף פעולה, הוא עוזר עם הילדים (מקלחות), אז למה מפריע לך שהוא רוצה גם קצת זמן לעצמו אחה"צ, והכייף שלו לשבת מול המחשב? מצד שני, את דוחה אותו במיטה, הוא מתוסכל, ואת מצפה לחיזורים? בן אדם שנדחה שוב ושוב, יפסיק בשלב מסויים לנסות, ואל תצפי לנשיקות וחיבוקים על כך. תתעוררי לפני שיהיה מאוחר ותאבדי את המקום היחיד שיש לך אינטימיות ואהבה איתו... כשהדברים "יסתדרו" שם, זה ישפיע על כל מערכת היחסים. תני לו אויר וקחי קצת גם לעצמך, אל תצפי שאחרי 2 טיפולים יחול בך שינוי זה תהליך וצריך סבלנות (שאין לך כל כך). לגבי תחביבים, תחשבי מה את אוהבת, מה מעניין אותך, אולי לימוד שפה חדשה, אולי לימוד סוג מסויים של אומנות ועבודות יד, הרצאות מעניינות ועוד אלפי דברים רק תבחרי ותבני לך קצת חיים עצמאיים ופחות תלותיים.

 

[אמאשלשתיים]

את צודקת. וזה כנראה מה שמשגע אותי

כי לפעמים אני מרגישה מאוד מאושרת ואז אני לא מבינה על מה התלונות שלי לגבי הברוגזים אז אני לא כל כך בטוחה שזה לא יחזור אבל נראה לי שבחודשיים וחצי (שהיתה הפוגה) למדתי פחות לדחוף ויותר לנשום לעומק. מפריע לי שהוא משתף פעולה רק במה שהוא בוחר. הוא אוהב בריכה- אז כן. הוא אוהב ללכת להצגות- אז הוא יקח את הגדולה. אבל אם אין משהו מיוחד אז הוא סתם ישב בבית ולא יזום משחק עם הילדים. ולשבת שעתיים אחה"צ מול המחשב-לא יודעת..אולי בגלל שאני כל הזמן סביב הילדים אז זה נראה לי מוזר לקחת זמן כזה ארוך לעצמך. לגבי המיטה..אני מבינה אותו. אבל בפעמיים האחרונות אני ייזמתי אז ציפיתי עכשיו כן ממנו שייזום. עצוב לי לא להיות מחוזרת. ותחביבים- אוף הלואי והייתי מצליחה למצוא. אף פעם לא היו לי תחביבים ממש. תמיד עשיתי רק דברים תכלתיים. למשל, כשהייתי קטנה אהבתי לרקום תמונות. כשנכנסתי להריון קניתי לי אבל הפסקתי מייד כי נראה לי סתם שטותי כי מה אני אעשה עם זה אח"כ? מבינה? קשה לי לעשות משהו סתם..

 

[גארוטה]

כל זמן שלא תצליחי

לפרגן לעצמך "זמן משלך" לא תצליחי לפרגן לבעלך את השעתיים ביום שהוא לוקח לעצמו וזה יראה לך "מוזר" כשזה דבר כל כך טבעי. הילדים שלי אמנם גדולים, אבל קשה לי להבין למה את צריכה להיות כל הזמן סביבם, הם הרי לא תינוקות? את לא חייבת להיות סביבם, הם יכולים בהדרכתך להעסיק את עצמם במשחקים, חוברות יצירה, מחשב טלויזיה, חברים וכדומה, ובזמן הזה תקראי לך ספר או משהו אחר, ואולי לא יפריע לך כל כך שבעלך נח לו מול המחשב... גם כשיש ילדים לא צריך להזניח את הזוגיות ושהכל יהיה אך ורק סביבם. האם אתם מפרגנים לעצמכם גם זמן לבד ולא רק עם הילדים? יוצאים להצגה, סרט, טיול או סתם למסעדה ביחד ויוצרים לעצמכם חוויות משותפות רק לכם? ולגבי תחביבים, לא "חייב" שיצא משהו שתוכלי להשתמש או לתלות, אבל לך יצא משהו מכך שתעשי למען עצמך ותפרגני לעצמך כמה שעות לבד.

 

[אמאשלשתיים]

האמת שגרמת לי לחשוב הרבה בכיוון

לגבי הילדים אז נכון שהם לא תינוקות אבל הם עדיין מאוד קטנים (2+5) אבל אין ספק שיש זמן שהם יכולים להתעסק בעצמם בדברים שרשמת. לי תמיד זה נראה שבזמן הזה אני צריכה להשקיע בהם או לפחות בבית. לשבת ולעשות משהו עם עצמי כשהם ערים תמיד נראה היה לי לא נכון, או לא בסדר. ולכן כמובן הפריע לי לראות אותו עושה את זה. לגבי בילויים לבד, אז לא, אנחנו יוצאים רק בימי הולדת וכדומה אבל כל שישי רואים סרט בדיוידי..אני הייתי רוצה לצאת יותר אבל בעלי טוען שטוב לו ככה איתי בבית וחבל על הכסף..מה שכן נראה לי שלהצגות הוא ירצה ללכת אז אולי זו הזדמנות לקנות כרטיסים להצגה. ולגבי תחביב, נראה לי שכדאי לנסות.נראה לי עדיין מוזר סתם לרקום או לצייר אם לא עושים עם זה משהו, אבל אולי זה רק משהו שאני צריכה לנסות פשוט. אולי אפילו לעושת את זה בשביל הבובות שלהם..

 

[גארוטה]

העיסוק ב"תחביב" הוא לא

המטרה אלא ה"דרך" למטרה, הכוונה שלי כמו שכתבתי, שתלמדי את עצמך בעזרת עיסוק בתחביב, לפרגן לעצמך, כי מה שבולט בסיפור שלך שאת לא מסוגלת לפרגן לעצמך כלום וזה מה שמסביר את מה שכתבת בהמשך שאת כל הזמן במצב של לרצות את כל העולם ואשתו ולשים את עצמך תמיד במקום אחרון (אחרי בעלך, אחרי הילדים, אחרי ההורים ואחרי אחותך). (זוכרת מפורום שכן). בן אדם שלא אוהב את עצמו, שלא מכבד את עצמו שלא יתפלא אם לא יכבדו אותו ו/או יאהבו אותו ויתחשבו בו בדעתו וברצונותיו. מה שאת משדרת לסביבה את מקבלת חזרה... ואם בעזרת הטיפול תלמדי להעמיד את עצמך במקום הראשון, מבלי להרגיש אגואיסטית אלא בבטחון, ולהיות יותר אסרטיבית ולעמוד על רצונותייך, אשרייך. לדוגמא, בעלך לא אוהב לצאת (מסיבותיו הוא???) ואת כן, למה את מוותרת? הרי לא מדובר על יציאה יומיומית אלא פעם ב.. בעצם הויתור שלך על אהבותיך, חשקייך ורצונותיך, את מבטלת את עצמך בפניו ויחסו אליך בהתאם...

 

[V i n a]

את לא בדיכאון.

לדעתי את פשוט מתוסכלת. את מלאה תיסכולים וכעסים. זה הכל. נשמע שאת מאוד מאוכזבת מבעלך. הייתי רוצה לומר לך - זו לא אשמתו.. הוא בסדר גמור, הוא אפילו יודע לנהל מערכת יחסים תקינה! (ראה ערך מערכת היחסים שלו עם המחשב). פשוט תמצאי לך כמה תחביבים והכל יסתדר. אבל אני לא אגיד לך את זה, כי זה לא נכון לדעתי. את פגועה ממנו עד עמקי נשמתך, ואת לא יכולה לדבר איתו על זה. אין ביניכם תקשורת פתוחה, ואת חייבת לבלוע הכל ולהתמודד. אני חושבת שאני שומעת בין השורות שלך מרירות , כעס אצור ותיסכול רב. רק טיפול. אם את רוצה להישאר בזוגיות הזו שיש לך, המשיכי לטפל בעצמך. את חייבת להוציא החוצה, לפרוק. ואת לא יכולה לעשות את זה בבית, אז תעשי את זה אצל המטפל\ת. תלמדי איך לתת לדברים "לעבור לידך". תלמדי איך לא לקחת הכל לבטן. זה בעלך, זה האיש איתו תחיי כל חייך. ..(?).. כדאי שתלמדי איך להתמודד איתו ולחיות איתו, בלי לאבד את שמחת החיים שלך. זו רק דעתי, קחי אותה בע"מ.

 

[אמאשלשתיים]

זה כל כך נכון

ולכן התלבטתי אם הדכאונות זה בגללו או בגללי. אבל אין ספק שאני מאוד מתוסכלת וגם מאוכזבת ממנו. וזה שאנ ילא יכולה לדבר איתו על זה מאוד קשה לי. וכן, כשהייתי אצל המטפלת זה בדיוק מה שאמרתי לה, שאני רוצה שתעזור לי איך לא לקחת דברים ללב ואיך ללמוד לזרום. וזה נכון לא רק לדברים איתו אלא בכלל. אני לוקחת המון דברים ללב וגם שומרת בפנים. קשה לי להעביר ביקורת על אחרים ותמיד מנסה לעשות הכל שכלם יאהבו אותי ולא יכעסו עליי. אני מנסה שהכל יהיה מושלם שזה ממש ממש קשה. וזה כואב לי שנהייתי טיפוס לא מאושר ומריר. אומנם כלפי חוץ בעבודה אני כזו שמחה אבל בפנים בא לי לבכות הרבה. בכלל שאני כל כך מאוכזבת. בגלל שככה לא חשבתי שיהיו היחסים שלי עם בעלי.

 

[V i n a]

"מנסה לעשות הכל שכולם יאהבו אותי".

עד עכשיו ניסית. לאן זה הביא אותך? את לא יכולה לגרום לכולם לאהוב אותך. אין טעם בללבוש "פרצוף שמח" כשאת בוכה עמוק בפנים. לא חשבת שככה תיראה הזוגיות שלך. מלאה מלחמות-כח, תסכולים ומרירות. אין לך שותף לחיים, יש לך שותף לדירה. אז עד מתי תנסי לשמח ולרצות את "כולם" ? אני חושבת שהגיע תורך . תעשי חשבון נפש רציני עם עצמך. אם את מחליטה להישאר בזוגיות הזו, קחי בחשבון שאת חייבת לעשות מספר שינויים כדי לשמור על השפיות. את לא תשני את בעלך. טוב לו במצב הנוכחי. הוא לא סובל מהיעדר זוגיות. מי שסובלת זו את. את גם לא אוהבת את האדם שהפכת להיות. כואב לך שזה הגיע לידי כך. אז תעשי שינויים. בעצמך. הילדים יגדלו ויום אחד יפרשו כנף ויעופו מהקן. וזה יקרה יותר מהר ממה שאת חושבת. החיים רצים. ואז מה ישאר לך ? מערכת יחסים שמבוססת על סרט די.וי.די בימי שישי? בלי תקשורת, בלי קרבה, בלי חיבה. שוב אני חוזרת, תעשי שינויים. תמשיכי לטפל בעצמך, קחי בחשבון שאת לא יכולה ולא צריכה לגרום לכולם לאהוב אותך. את צריכה קודם כל, בראש ובראשונה, לאהוב את עצמך. וכרגע זה לא המצב. זה יקח זמן, יידרשו מאמצים והתמסרות, אבל לטווח הארוך - את תהיי הראשונה שתרוויח מכך. מחזקת אותך ושולחת לך אנרגיות חיוביות. ורוניקה.

 

[seeyou]

בכול גיל יש "דיכאונות"../images/Emo24.gif

צריך להרוג אותם כאשר הם "קטנים"(דיכאונות). הדרך הפשוטה אך יעילה היא לעשות מעשה קטן שישפר את מצב הרוח אפילו במעט....לחשוב על דבר חיובי או נעים. אפילו לאכול גלידה או שוקולד... אם הבנתי אותך הבעיה היא בכלל לא בעיה נשואים-אלו בעיות של נשים עם ילדים ולרוב זה מתיל אחרי גיל 30-35 .. ..."באותו זמן רק לשמוע אותו כועס על הגדולה ואני כבר שונאת אותו. ומספיק לי לראות אותו אחה"צ חוזר הביתה ויושב במחשב, מנותק מהכל, ..." זה הזכיר לי בדיחה... ילדה שואלת את אמא שלה... אמא,נכון שאלוהים דואג לנו לכול דבר? האמא מלטפת אותה ומחבקת ועונה...נכון,נשמה שלי... אחרי כמה דקות שוב הילדהשואלת,נכון אמא שהחסידות מביאות את התינוקות... נכון אושר שלי... עוד כמה שניות של מחשב מעמיקה והילדה שולת ... אז למה בכלל צריכים את אבא? תמיד תזכרי מה גרם לך להקים משפחה,להביא ילדים לעולם... כאישה יש לך הרבה עיסוקים ,אם תלמדי להשתמש בהם בתבונה לא יהיו לך דיכאונות... יוסי

 

[2מלכת הלבבות]

הייתי במצבך...

יש לנו תקופות בחיים שפשוט בא לנו להיתנתק מהכול מהבית מהילדים מהבעל ומהעבודה ופשוט לברוח לאי בודד., זוהי תקופה קשה ולא מובנת לנו למה רע לי כול כך? למה רק בא לי לבכות ?(שלא תמיד יש בעצם סיבה למסיבה) זוהי כניראה תקופת מעבר או הורמונים שמישתנים לנו בגוף אבל זה קורה ולרבות מחברותיי שהן די בגילי זה קורה ללא שום הסבר ודרך אגב זה תקופה של חודשיים שלושה שחולפת בלי להרגיש והמצב חוזזר לעצמו. עכשיו עונת קייץ קחי את בעלך או שתילכי לבד לים בערב מול הגלים שעה שעתיים תנקי את הראש אפילו כן תוזילי דמעות זה משחרר למרות שבכיתי ולא הבנתי על מה בדיוק אבל זה עבד ואולי גם לך זה יעשה טוב קצת לפרוק מתחים ., תישמעי מוסיקה שאת אוהבת תירקדי תעשי את הכול כדי לא לחשוב על המצב שלך ועם את חושבת שפסיכולוג יכול לעזור אז תילכי גם . מאחלת לך הרבה כוחות אור ואהבה בחיים ושתקופה זו תעבור מעלייך לטובה במהרה.

 

[אמאשלשתיים]

כמו תמיד-המון תודה לתגובות שלכם

חייבת להגיד שזה עשה אצלי סדר בראש. אני עדיין חושבת על הדברים האלה ומה לעשות. זה נתן לי הרבה כח ותובנות נושמקת עמוק ומנסה להתחיל לעשות שינויי בחיים תודה

 

[dedikilcool]

תשמעי...

אני קורא מה שאת כותבת ואני מרגיש את המשבר. אני לא יודע בדיוק מה קורא אבל אני מתאר לעצמי שאת מה שהוא לא מקבל בבית הוא מקבל דרך המחשב. אני לא מתכוון לומר שהוא בוגד או משהו כזה. אבל... אני מנסה להסתכל על הצד השני של המטבע. אני מתאר לעצמי שכמו שאת מרגישה, כך מרגיש גם הוא. הוא נמצא בבית - אבל רק בגוף, לא בנפש. אתם חייבים טיפול, חייבים. אחרת העסק מתפרק לך מול העיניים.