של חוסר טאקט, פלישה לפרטיות וכיוצב' מצד חברים, משפחה ואנשים בעבודה? ואני מודעת כמובן לעובדה שההתמודדות עם כל קבוצה היא אחרת מעט. מעניין אותי איך אנשים אחרים מתמודדים עם זה...
אני שונאת אנשים שדוחפים את האף. בצבא הייתי חוברת במרפאה שקצינת החינוך בבסיס בילתה איתנו שעות על גבי שעות ובאמת היה בכיף . עד שהתחילה להתערב בנתונים רפואיים , כמו כמה חום לזה ולהוא . אז כן עניתי לה. אני לא מתערבת לאף אחד בחיים ומצפה מאחרים שלא יתערבו לי , אם בן אדם משתף אותי מבחירתו סבבה , לא אני זו שאשאל .
אם אלה אנשים קרובים שחשובים לי אני מעמידה במקום בעדינות ומסבירה את עמדתי ועושה את זה שוב ושוב.... אנשים אחרים? התשובה נמצאת בגוף השאלה.... עוברת ליד ההערות מתעלמת לחלוטין ומחייכת חיוך אדיש פשוט לא אכפת לי בכלל אלא אם אלא "יציאות" גזעניות או אלימות אז נשרף לי הפיוז לרוב ואני נכנסת לויכוחים חסרי תועלת
נתקלת בתופעות כאלה כלפי הם מהמשפחה של בעלי, ככה שלא בא בחשבון לסתום להם את הפה (אני מניחה שתוך כמה שנים האיפוק הזה יעבור לי). אז אני שותקת ומתעצבנת, ובבית מעירה על כך בעדינות לבעלי (בעדינות = לא מקדישה לנושא יותר משעה של דיון בחסרונות הרבים של משפחתו
התשובה שלי לכאלה "לידיעתך, תנאי החוזה של העובדים הינם אישיים וריגול אחר תנאייך במחשב תחשב כחדירה חמורה לפרטיותך" וחוץ מזה הייתי פונה לבוס על מנת לברר האם באמת תנאי העבודה שלך והשכר זמינים לכל דיכפין
"להסביר" הגיונית לאנשים למה אני לא מוכנה שיתערבו לי או מה היה פוגע בדבריהם/מעשיהם ונתקלת לעיתים בכזה חוסר הבנה-שני עולמות שונים לחלוטין, שגורמים לי לחשוב שאיאלץ במקרים מסויימים להיות לאקונית ואסרטיבית בניגוד לרצוני ההתחלתי להתייחס לצד השני כשווה לי בדיעות ובמנהגים...
לפעמים אני מוצאת את עצמי מתנצלת כשאני לא צריכה או מסבירה באריכות כשבתכל'ס לא רק שאין צורך בזה אלא זה ממש נותן לגיטימציה לדברים והחיטוט של הצד השני. מאז שהתחלתי לשים לב לזה, אני חותכת, אין סיבה שאני ארגיש לא נעים או אפילו בנסיבות אחרות לחלוטין אתבייש בשל מעשיו או דבריו של אדם אחר. העצה שלי אלייך היא לא להתייחס אל כולם כאילו מובן מאילו שהם כמוך (הרי זה לרוב לא נכון כולנו שונים) אלא להפסיק להרגיש אשמה במה ומי שאת ובבחירותייך. שימי גבולות ברורים בלי להתנצל, את לא חייבת לאף-אחד הסברים.
מניחה שההסברים שלי, לפחות בהתחלה נובעים מאיזה חינוך לקוי (אובר חינוך...) שגורס שצריך להיות מנומסים ולא להעליב... סיבה אחרת היא שכל עוד לא הגעתי לשלב של "לאחר ייאוש" מהאינטליגנציה והפתיחות של אדם מסויים אז אני מתקשרת איתו כמו שהייתי רוצה שיתקשרו איתי...
ההומוגניות בחברה הישראלית-והשוני העצום בנורמות התנהגות בתוכה, בנגוד אולי לחברות אחרות שהן יותר אחידות ומשעממות אבל לפעמים זה גם תורם לפחות חילוקי דיעותועימותים תרבותיים...
"זכיתם" לשמוע אותו בעוונות הסניליות שלי)-לפני שנים ישבתי בחברת כמה אנשים שאחד מהם היה תייר בארץ שניסה לשווק בתי עץ בסגנון סקנדינבי לישראלים. הוא תיאר לנו את מעלות הבתים הללו אך באופן מתנשא ופוסל את מה שכבר קיים כאן והציג עצמו כמי שמביא חזון מדהים ושיפור משמעותי למקומיים הפרימיטיביים... מודה שבאיזשהו שלב הוא התחיל לעצבן אותי ואמרתי לו: הכל טוב ויפה אבל יש בעיה אחת (אזניו נזקפו מיד לשמוע מהי הבעיה ולנסות לפתור אותה...), אם הכל כ"כ מושלם ברעיון הבתים הללו על מה נתלונן אנחנו הישראלים שאוהבים כ"כ להתלונן על כל דבר? למותר לציין שהתגובות מסביב זכורות לי עד היום
משתדלת להתחמק באלגנטיות, ואחר כך, עם עצמי, חושבת על ההערות בצורה עניינית, ומחליטה מה לקחת מהם, ומה לא. זה הכל. (ובהערת אגב- למדתי הרבה מאנשים אחרים כל ימי, ועודני כך)