מישל נורית והדבש
New member
איך אני כועסת על עצמי
פעם ראשונה שפשוט פרח מזכרוני... איך אמא יכולה לשכוח את יום ההולדת של בנה וכך לעבור לסדר היום? אתמול ישבתי ופתאום זה קפץ, 05.12.03 שלוש שנים עברו מאז נפרדנו מאביתר {צ'מפיון שלנו, הלוחם} ואני אמא שלו שכחתי, לא הדלקתי נר ולא ציינו שום דבר. אני כל כך כועסת על עצמי, רק מלהיזכר שאמרתי למישל ביום שני שעבר, אני רוצה ללכת לבית הקברות לבקר את בניי. חודש דצמבר, הוא חודש כל כך טעון ריגשית. אז לפני שלוש שנים ושבוע, החלטנו פה אחד, בעלי ואני לשים קץ להריון הזה. הגענו לביח לאחר ירידת מים ושם אחרי התייעצות נוספת עם הפדיאטר והגנטיקאית נתתי "אור ירוק" להמית את הבן שלי. תזוזה קטנה, מוניטור עם דופק, דמעות שקופות , אחות אחת מדהימה אחת שמלטפת ומנגבת את הדמעות. דקירה חדה קטנה ועוד ניסיון אחד ובול פגיעה. צירים תכופים, אפידורל עם רופאה נהדרת שלא עוזבת אותי לרגע ובין ציר לציר אני חושבת על הבעל שנמצא מאחרי הקיר, כוסס ציפורניים והשד יודע על מה הוא חושב, מתוק שלי, אני אהיה בסדר... ופתאום ציר קורע כאבים זוועתיים לחץ, אני צועקת בפאניקה, ושוב אותה האחות מעודדת ומבטיחה שתכף הכל נגמר... ובאמת אחרי שהרדימו אותי קלילות, התעוררתי , מישל שלי נמצא לידי, מלטף את הלחי ואומר שהכל נגמר.... אני עדיין בחדר לידה, והגנטיקאית המקסימה נכנסת ומלטפת את פניי, ושואלת אם אני רוצה שיביאו אותו. כן כן אני לוחשת ואני חושבת לעצמי, הם בודאי עושים לי הפתעה והוא חיי, הרי הוא זז גם בדקות האחרונות לחייו, ואולי התרחש לו נס והכל סתם היה חלום רע. ואותה אחות מדהימה, עם עיניים מלוחלחות מגיעה עם צרור קטן עטוף בבגדים שאבא הביא מהבית, בגדים שקנינו לאחיו הגדול והוא מונח לו בזרועותיי, 1600, שבוע 32+5, עיניים עצומות גדולות שלי יים בשרניות של מישל והוא כל כך יפה וחם ואני עוטפת אותו בזרועותיי ומנשקת ומלטפת את ידיו הלבנות ומנשקת את פיו החם ומאמצת אותו אל ליבי ולא רוצה שאף אחד יגע בו, הוא שלי. אני מדברת איליו, משדלת אותו לסלוח לי ומבטיחה שהוריי ואחיו הגדול יקבלו את פניו וישמרו עליו. וכך הפעם אני נפרדת, ובעצם לא רוצה להיפרד ומישל בצעדים מהוססים מלטף מעט את פניו, מנשק את ידו וגם זה בקושי ואז מתרחק. הרופא שיילד אותי נכנס, מחבק אותי כל כך חזק ואומר לי אני רוצה שבפעם הבאה ניילד אותך עם ילד חי, הוא יוצא בהבטחה ממני שבפעם הבאה אני יוצאת עם ילד חי. יום שישי בערב, 05.12.2003 , עשרה חודשים אחרי מות איל, הצטרף איליו אחיו עם ארון קטן לאותו מקום. ואני נרדמת סוף סוף ומישל לידי משתדל לספק את גחמותיי, מחבק ,חולמת על שתי זוגות ידיים שאוחזות אחת בשניה. ילד מקסים שלי אוהבת אותך וחושבת עליך תמיד. אמא ואחרי שבוע חגגתי יום הולדת וביקשתי משאלה ואחרי שנה ושבועיים הגשמתי אותה והכל בחודש אחד בשנה, חודש דצמבר. תודה לכל מי שקראה.
פעם ראשונה שפשוט פרח מזכרוני... איך אמא יכולה לשכוח את יום ההולדת של בנה וכך לעבור לסדר היום? אתמול ישבתי ופתאום זה קפץ, 05.12.03 שלוש שנים עברו מאז נפרדנו מאביתר {צ'מפיון שלנו, הלוחם} ואני אמא שלו שכחתי, לא הדלקתי נר ולא ציינו שום דבר. אני כל כך כועסת על עצמי, רק מלהיזכר שאמרתי למישל ביום שני שעבר, אני רוצה ללכת לבית הקברות לבקר את בניי. חודש דצמבר, הוא חודש כל כך טעון ריגשית. אז לפני שלוש שנים ושבוע, החלטנו פה אחד, בעלי ואני לשים קץ להריון הזה. הגענו לביח לאחר ירידת מים ושם אחרי התייעצות נוספת עם הפדיאטר והגנטיקאית נתתי "אור ירוק" להמית את הבן שלי. תזוזה קטנה, מוניטור עם דופק, דמעות שקופות , אחות אחת מדהימה אחת שמלטפת ומנגבת את הדמעות. דקירה חדה קטנה ועוד ניסיון אחד ובול פגיעה. צירים תכופים, אפידורל עם רופאה נהדרת שלא עוזבת אותי לרגע ובין ציר לציר אני חושבת על הבעל שנמצא מאחרי הקיר, כוסס ציפורניים והשד יודע על מה הוא חושב, מתוק שלי, אני אהיה בסדר... ופתאום ציר קורע כאבים זוועתיים לחץ, אני צועקת בפאניקה, ושוב אותה האחות מעודדת ומבטיחה שתכף הכל נגמר... ובאמת אחרי שהרדימו אותי קלילות, התעוררתי , מישל שלי נמצא לידי, מלטף את הלחי ואומר שהכל נגמר.... אני עדיין בחדר לידה, והגנטיקאית המקסימה נכנסת ומלטפת את פניי, ושואלת אם אני רוצה שיביאו אותו. כן כן אני לוחשת ואני חושבת לעצמי, הם בודאי עושים לי הפתעה והוא חיי, הרי הוא זז גם בדקות האחרונות לחייו, ואולי התרחש לו נס והכל סתם היה חלום רע. ואותה אחות מדהימה, עם עיניים מלוחלחות מגיעה עם צרור קטן עטוף בבגדים שאבא הביא מהבית, בגדים שקנינו לאחיו הגדול והוא מונח לו בזרועותיי, 1600, שבוע 32+5, עיניים עצומות גדולות שלי יים בשרניות של מישל והוא כל כך יפה וחם ואני עוטפת אותו בזרועותיי ומנשקת ומלטפת את ידיו הלבנות ומנשקת את פיו החם ומאמצת אותו אל ליבי ולא רוצה שאף אחד יגע בו, הוא שלי. אני מדברת איליו, משדלת אותו לסלוח לי ומבטיחה שהוריי ואחיו הגדול יקבלו את פניו וישמרו עליו. וכך הפעם אני נפרדת, ובעצם לא רוצה להיפרד ומישל בצעדים מהוססים מלטף מעט את פניו, מנשק את ידו וגם זה בקושי ואז מתרחק. הרופא שיילד אותי נכנס, מחבק אותי כל כך חזק ואומר לי אני רוצה שבפעם הבאה ניילד אותך עם ילד חי, הוא יוצא בהבטחה ממני שבפעם הבאה אני יוצאת עם ילד חי. יום שישי בערב, 05.12.2003 , עשרה חודשים אחרי מות איל, הצטרף איליו אחיו עם ארון קטן לאותו מקום. ואני נרדמת סוף סוף ומישל לידי משתדל לספק את גחמותיי, מחבק ,חולמת על שתי זוגות ידיים שאוחזות אחת בשניה. ילד מקסים שלי אוהבת אותך וחושבת עליך תמיד. אמא ואחרי שבוע חגגתי יום הולדת וביקשתי משאלה ואחרי שנה ושבועיים הגשמתי אותה והכל בחודש אחד בשנה, חודש דצמבר. תודה לכל מי שקראה.