איך אני כועסת על עצמי

איך אני כועסת על עצמי

פעם ראשונה שפשוט פרח מזכרוני... איך אמא יכולה לשכוח את יום ההולדת של בנה וכך לעבור לסדר היום? אתמול ישבתי ופתאום זה קפץ, 05.12.03 שלוש שנים עברו מאז נפרדנו מאביתר {צ'מפיון שלנו, הלוחם} ואני אמא שלו שכחתי, לא הדלקתי נר ולא ציינו שום דבר. אני כל כך כועסת על עצמי, רק מלהיזכר שאמרתי למישל ביום שני שעבר, אני רוצה ללכת לבית הקברות לבקר את בניי. חודש דצמבר, הוא חודש כל כך טעון ריגשית. אז לפני שלוש שנים ושבוע, החלטנו פה אחד, בעלי ואני לשים קץ להריון הזה. הגענו לביח לאחר ירידת מים ושם אחרי התייעצות נוספת עם הפדיאטר והגנטיקאית נתתי "אור ירוק" להמית את הבן שלי. תזוזה קטנה, מוניטור עם דופק, דמעות שקופות , אחות אחת מדהימה אחת שמלטפת ומנגבת את הדמעות. דקירה חדה קטנה ועוד ניסיון אחד ובול פגיעה. צירים תכופים, אפידורל עם רופאה נהדרת שלא עוזבת אותי לרגע ובין ציר לציר אני חושבת על הבעל שנמצא מאחרי הקיר, כוסס ציפורניים והשד יודע על מה הוא חושב, מתוק שלי, אני אהיה בסדר... ופתאום ציר קורע כאבים זוועתיים לחץ, אני צועקת בפאניקה, ושוב אותה האחות מעודדת ומבטיחה שתכף הכל נגמר... ובאמת אחרי שהרדימו אותי קלילות, התעוררתי , מישל שלי נמצא לידי, מלטף את הלחי ואומר שהכל נגמר.... אני עדיין בחדר לידה, והגנטיקאית המקסימה נכנסת ומלטפת את פניי, ושואלת אם אני רוצה שיביאו אותו. כן כן אני לוחשת ואני חושבת לעצמי, הם בודאי עושים לי הפתעה והוא חיי, הרי הוא זז גם בדקות האחרונות לחייו, ואולי התרחש לו נס והכל סתם היה חלום רע. ואותה אחות מדהימה, עם עיניים מלוחלחות מגיעה עם צרור קטן עטוף בבגדים שאבא הביא מהבית, בגדים שקנינו לאחיו הגדול והוא מונח לו בזרועותיי, 1600, שבוע 32+5, עיניים עצומות גדולות שלי יים בשרניות של מישל והוא כל כך יפה וחם ואני עוטפת אותו בזרועותיי ומנשקת ומלטפת את ידיו הלבנות ומנשקת את פיו החם ומאמצת אותו אל ליבי ולא רוצה שאף אחד יגע בו, הוא שלי. אני מדברת איליו, משדלת אותו לסלוח לי ומבטיחה שהוריי ואחיו הגדול יקבלו את פניו וישמרו עליו. וכך הפעם אני נפרדת, ובעצם לא רוצה להיפרד ומישל בצעדים מהוססים מלטף מעט את פניו, מנשק את ידו וגם זה בקושי ואז מתרחק. הרופא שיילד אותי נכנס, מחבק אותי כל כך חזק ואומר לי אני רוצה שבפעם הבאה ניילד אותך עם ילד חי, הוא יוצא בהבטחה ממני שבפעם הבאה אני יוצאת עם ילד חי. יום שישי בערב, 05.12.2003 , עשרה חודשים אחרי מות איל, הצטרף איליו אחיו עם ארון קטן לאותו מקום. ואני נרדמת סוף סוף ומישל לידי משתדל לספק את גחמותיי, מחבק ,חולמת על שתי זוגות ידיים שאוחזות אחת בשניה. ילד מקסים שלי אוהבת אותך וחושבת עליך תמיד. אמא ואחרי שבוע חגגתי יום הולדת וביקשתי משאלה ואחרי שנה ושבועיים הגשמתי אותה והכל בחודש אחד בשנה, חודש דצמבר. תודה לכל מי שקראה.
 

ברבי28

New member
אין לי מילים בשבילך רק ../images/Emo201.gif

אבל באמת - מהם תאריכים לנשמות הקטנות האלה שאנחנו זוכרים בלב יום יום ?? חיבוקים ונשיקות איתך ברבית
 

קנגה רו

New member
אוי נורית שלי אהובה

בטח קראתי, קראתי ונקרעתי ובכיתי, ואני עדיין בוכה. (הנה, לא שכחנו אותם, את בניך היפים והמושלמים - זוכרת שסיפרתי לך על האמונה הקבלית? הנה בכל העולם שוטפים את זכרו עם דמעות מלוחות). שולחת לך חיבוק כזה עצום וחזק ואוהב. נשיקה של פיה על המצח, נשיקה של אמא לאמא. נורית - כל הזמן , אבל כל הזמן חושבת עליך ובכל תפילה ומשאלה (ואת מכירה אותי - כל סיבה היא סיבה לבקש) את נמצאת אי שם בראש הרשימה.
 

נעמולה

New member
נורית יקרה שלי

הניחי לכעס, אין לו מקום בחודש כזה. אני מאמינה שאת עסוקה בחיים ובנועה המדהימה ובזכרונות שלא מרפים, ולא עוסקת בהבעה חיצונית של האירועים שקדמו לנועה. הילדים שלך, כמו של כולנו נעוצים לנו עמוק בלב, ובראש ואנחנו לא שוכחות אותם. אני השנה, שכחתי לגמרי מהתל"מ שאמור היה להיות לי, כי הייתי עסוקה ביש ולא באין, והיום חלף מבלי שהרהרתי בו, אלא בדיעבד, וזה נורמלי. הספקת לעלות לבית הקברות? הלוואי והיינו שם בשבילך. שולחת לך אלפי חיבוקים מעבר לים, ואני בטוחה שעם חנוכה ויום ההולדת של נועה מצב רוחך ישתפר. אוהבת אותך.
 

luna10

New member
תאריכים ?

הרי הם בליבנו תמיד הילדים שלנו. אכן חודש טעון ביותר הוא חודש דצמבר. אין לי מילים ,עשית לי לדמוע על הבוקר, שולחת לך
גדול וגם
ל
 

עידית ר

New member
העלת לי דמעות

נזכרת בכל פרט פרט מאותו יום גם אצלנו מתקרב יום השנה חודש לא קל
 
זוכרת איתך

חודש דצמבר הוא חודש שיש בו הכל, עצב וצחוק, חוויות רעות וטובות גם אצלי. הילדים צרובים בנשמתך והם הולכים איתך לכל מקום גם אם זה לא בא לידי ביטוי בחיי היום יום הגשמת משאלה ענקית ואני מאחלת לך בקרוב להגשים עוד אחת לפחות
 

happy

New member
נורית מתוקה שלי

אני קוראת את מה שאת כותבת ומוצפת בדמעות. נסי לקבל בהבנה את הרפואה שהזמן עושה. אל תכעסי על עצמך את נמצאת בשיגרה מבורכת. הזמן אומנם לא מרפא את הפצעים לחלוטין אך הוא נותן לנו את האופציה לחיות לצידם. מחבקת אותך כל כך חזק בחודש הטעון והקשה הזה אוהבת אותך המון.
 

זיוה33

New member
קראתי פעמיים כדי להכיל

את הפרטים,אך אי אפשר. יקירתי,כמו שכתבו לך קודמותי,מהם התאריכים? הכאב הרב והכוח שבא לידי ביטוי בדברייך משקף איזה אומץ ורוך יש בך כאמא. לא רק לבתך,אלא לשני בנייך היקרים. מחבקת אותך חיבוק גדול. תודה ששתפת,(עזרת לי לפרוק מועקה פרטית שלי שמהלכת לי בראש מהבוקר).זיוה.
 

78ליאב

New member
שולחת לך ../images/Emo201.gif ענק

קראתי את ההודעה שלך על הבוקר אבל הייתי צריכה קצת לחושב ולנסות להכיל אותה לפני שאני מתייחסת אז הנה... אני מבינה את הכאב, אחרי שכתבת חשבתי על מתי יום השנה שלנו וזה לא עלה לי מיד לראש, לקחת לי כמה רגעים כדי להזכר בתאריך המדוייק. עברה רק שנה וחצי וכבר הזיכרון לא טרי כ"כ.אני כבר לא בוכה, אני כבר לא עצובה כל הזמן ואני כבר לא חושבת עליהם כל הזמן. היום אני אמא, באמת אמא - במשרה מלאה, לא של תינוקות שהיו יכולים להיות, היום אני יודעת שכנראה לא הייתה ברירה אחרת, היום אני מאמינה או לפחות מקווה שהם יושבם להם שם למעלה, איפה שהנשמות שלהם בחרו להיות ושומרים עלינו ובעיקר על אחותם הקטנה. ביום השנה שלהם, הייתי כבר בתחילת חודש תשיעי, הייתי מאוד עצובה, הדלקתי נרות זיכרון, הסתכלתי על תמונות האולטרסאוד מהסקירה המאוחרת ובכיתי. אבל באותה הנשימה ובאותה העת ידעתי שבמידה מסויימת איך שאני אלד אני חייבת להמשיך הלאה, אני לא אתן לבת שלי לגדול בתחושה של אובדן, היא לא צריכה לגדול באוירה של כאב ושל אח ואחות גדולים שלעולם לא יהיו לה - ובאמת אחרי שילדתי, קודם כל הבנתי את ההבדל, התרפאתי והבנתי שלא יכול היה להיות אחרת. הטקסים לא חשובים, התאריכים לא חשובים מה שחושב זה שהם תמיד יחיו ויהיו בלב שלך. את לא צריכה תאריך בשביל להיות עצובה עליהם או לחשוב עליהם אני בטוחה שזה מגיע המון פעמים בכל מיני סיטואציות ובכל רגע של שמחה או של עצב. אל תכעסי על עצמך, אל תייסרי את עצמך כי באמת אין לך סיבה שולחת לך המון
ליאב
 

חיפו777

New member
אוי נורית, חשבתי עליך הרבה

בלילה. זה כל כך כואב ואני כל כך מבינה, את הרי יודעת כמה. לשכוח? ממש לא שכחת. אנחנו אף פעם הרי לא נשכח. זה לא עובר, וזה כואב מחדש בכל פעם שנלחץ איזה טריגר (ויש המון טריגרים, לאו דווקא תאריכים). שולחת חיבוק ענק
. מאחלת שבקרוב קרוב יתגשמו משאלות לבך
 

galll11

New member
נורית מקסימה

כל כך מרגש מה שכתבת בעיקר על המפגש שהיה לך עם התינוק, זה שהרשית לעצמך לחבק ולנשק ולהרגיש וכמה זו היתה למעשה הפרידה אני לא הצלחתי ככה להיות שם איתו כשנפרדנו גם אצלי חודש דצמבר הוא חודש איום מתוקה מאחלת לך את הגשמת החלום על ילד חי נוסף בקרוב נשיקות לדבש
 

מיליתו

New member
החיים סוחפים

אני לא חושבת ששכחת את התאריך. הוא פשוט הגיע ועבר בלי ששמת לב. את לא שוכחת אותו אף פעם. הזיכרון איתך כל יום, ולא רק ביום מסויים.
 

נוריה

New member
נוריתי

גם אני השנה שכחתי...
מחבקת אותך ומדליקה נר לזכרם של בנייך היפים.
 
מישל יקרה, אל תלקי את עצמך

זוכרת איתך ומחבקת בימים טעונים כאלה. זהו כוחם של החיים, כאנחנו עסוקים במה שיש לנו, וכשהטוב מגיע אנחנו מלאים בו. זה לא אומר שלא זוכרים ושחוויות האובדן לא מוטמעות בנו. את אשה רגישה, מדהימה וחזקה, ואני נפעמת מהכוח שיש בך ומתעצומות הנפש.
לאביתר
 
התכוונתי כמובן נורית יקרה

וכמובן שחיבוקיי גם למישל שלך. זו פשוט השעה המאוחרת, אז סליחה. וזוכרת תמיד את החיוך המקסים שלך כשנפגשנו בפארק לפני כמה חודשים.
 

קטיה 007

New member
נורית יקרה ../images/Emo201.gif

קראתי היום כבר כמה פעמים וקשה היה להגיב מכמה סיבות האחת כי אני יודעת כמה כאב זה מכיל וכמה דמעות נשפכות (יודעת כי אצלי הן עדיין לא אזלו) והשאר נבעו מקנאה ירוקה על המפגש שלך עם אביתר כמה הייתי רוצה להיות במקומך ולחבוק את רועי שלי, כמה הייתי רוצה שהכל יפרח מזכרוני... אבל כמוך יודעת שיום הלידה הוא לא היום היחיד שאנו זוכרות אותם, יודעת שהם מלווים אותנו כל יום ויום וכל פעם בצורה אחרת יודעת שללא מילים ומעשים הזכרון תמיד קיים אז הנה לך
ו
לאמא המדהימה שאת קטיה
 

נאשא

New member
נורית יקרה כל כך

יושבת פה עם דמעות שרק דברים כמו שכתבת יכולים להוציא ממני. אכן נורא חודש דצמבר הזה, יום שישי בערב, להבין שהכל הכל נגמר, והחור העצוב הגדול רק מתחיל. את מודה לנו שקראנו, ואני רוצה להודות לך שכתבת. להודות לך על ששיתפת אןתנו ברגעים האינטמיים האלה של חייך אוהבת אותך מאד- את יודעת.
 

בנצ100

New member
../images/Emo24.gif

ואני רוצה להאמין ולקוות שנזכרת בתאריך קצת באיחור כי... את במקום אחר. עם נועה המקסימה, ועם מחשבות קדימה, אחרות. ואולי כמו אצלי - הזמן שם את הדברים במקום אחר, בצורה אחרת, שאפשר לחיות איתה, לנשום, וגם לא לחיות לפי התאריכים אלא לפי התחושות? אייל ואביתר תמיד יישארו בלבבות רבים.
 
למעלה