איזה מזל שאפשר לקטר כאן ולבכות

[rev07]

איזה מזל שאפשר לקטר כאן ולבכות

כי מאתמול בערב אני ממש לא מפסיקה לכות שאאנ יהאמא הכי גרוע בעולם. תמיד הייתי הכי סבלנית והתגאתי שאני לא צועקת על ביתי וכל יום לוקחת אותה מהגן וכל יום משחקת איתה. ומאז ההריון, ואני רק רק התחלתי היום שבוע 8 (7 לפי האולטרסאונד) וזה קטסטרופה. אני לא מתפקדת בגלל הבחילות. בעבודה עוד איכשהו אני סוחבת. אבל בבית היא מבקשת כל כך הרבה. צודקת. ואין לי כח לעשות כלום ובעלי חוזר רק אחרי שעתיים. אז המקסימום שאנ יעושה זה לראות איתה טלויזיה וגם בזמן הזה אנחנו מצליחות לריב. אתמול, אחרי שהיא לא פספסה כבר כמה חודשים, נראה לי שכדי לחפש תשומי היא עשתה בתחתונים. ואנ יראיתי את זה, והכל עלה לי והקאתי את נשמתי. ואנ ייודעת שאסור אסור לכעוס. ופתאום לא שלטתי בזה וכעסתי עליה וצעקתי עליה. והיא התחילה להשתולל ובעטה בי אז אני עוד יותר צעקתי. אני כל כך רעה. יכול להיות שאני עוד לא מוכנה לילד נוסף?

 

[ענתש]

יקירתי, זה בדיוק מה שהיה אצלינו...

כולל ההרטבות בשביל תשומי (נגה בת שנתיים ושמונה). זה לא קשור לאמא רעה או טובה, פשוט קשה לה עכשיו כמו שקשה לך. מה עשינו ? ארגנו את סבתא ליום "פעיל" בשבוע (ג'מבורי ג'ימבורי ג'ימבורי - להוציא אנרגיות), ארגנו את אבא ליום מוקדם מהעבודה בשבוע כדי לפנק אותה וארגנו עוד יום בשבוע בדרך כלל עם חברות וילדיהן - שיהיה אקשן, או חוגים או פעילויות (התחילה עונת הצגות הילדים במתנ"סים). זה יחסית קל לך ומאד עוזר לה להתמודד... וכן, היו לא מעט שבועות (אני כבר בשבוע 16) שפשוט ישבנו בבית בין 4 קירות והיא התחרפנה לגמרי. אז הסברתי שאמא חולה ולא מרגישה טוב... לא שזה עזר, היא כעסה עליי נורא !!! ממש !!! כולל פעמים שהיא ביקשה להיות הילדה של סבתא ולא שלי. אני התעלמתי מהבקשות האלו כי לא רציתי להראות שזה קשה לי כי זה יתן לה נשק "נגדי" (את יודעת איך הם מתוחכמים). עוד דברים שעזרו - לגעת בכל הזדמנות. לחבק, לנשק, להגיד שאני אוהבת אותה (למרות שלפעמים התשובה היא "אבל אני לא אוהבת אותך" ואז אני אמרתי "מותר לך לא לאהוב אותי, ואני בכל זאת אוהבת אותך הכי בעולם"). וזה עובר עם הזמן... ולצערי זה בטח עוד כלום לעומת הכעס שיבוא כשאצטרך לשבת ולהניק את אחיה הקטן במשך שעות בהתחלה

זה לא עושה אותנו הורים רעים, זה עושה אותנו הורים מתמודדים.

נ.ב לגבי ההרטבות והפיספוסים בכנסיים - גם כן, מדיניות הבלגה. ברגע שזה מניפולציה לא אפקטיבית, זה עובר.

 

[פלגיה]

זה לא אומר כלום...

תמיד תאשימי את ההורמונים. זו לא את, זה הם. עד הלידה יש עוד שבעה חודשים, שבחלקם תוכלי להיות הרבה יותר רגועה עם הבת שלך. לדעתי האישית גם קצת הזנחה בריאה לא הזיקה לאף ילד (בתנאי שלא ממש מתעללים בו וכמובן לא באופן קבוע) - מותר לאמא גם להיות עצבנית. ולפספס בתחתונים - את צודקת, זה ממש קלאסי. אם תצליחי לא להתייחס, היא תפסיק. אצלי הקטנה כבר יותר גדולה ויותר מבינה (כמעט בת 4) אז היא קופצת לי כל הזמן על הבטן. אני לא יודעת אם זה מנחם - אבל זו צרת רבים.

 

[marcyg]

שלחתי לך מסר כי תפוז לא קיבל את

תשובתי לפורום...

 

[petit choux]

כל כך מוכר ../images/Emo7.gif

אצלי זה גם אותו דבר , כל הזמן צרחתי עליו כמו משוגעת ואחר כך בוכה שככה צעקתי עליו , ואין לי כח לשחק איתו והוא כל הזמן מול הטלויזיה, גם בעלי מגיע כשעתיים אחרינו , הבן שלי הוא בן 3ו7 חודשים , אין לי ברירה אני כל כך עייפה ועם בחילות שאני הולכת לשכב במיטה והוא רואה טלויזיה אחרי שנחתי קצת אני חוזרת לסלון. בשבוע כמו שלך הייתי מאד מאד עצבנית וחסרת סבלנות היום שבוע 11+3 זה נהיה הרבה יותר טוב. תנסי לקבל עזרה מהמשפחה שיהיו איתה ואת תנוחי או שכנה, חברה, ילדים מהגן וכאלה רק אל תחשבי שאת אמא רעה או שאת עוד לא מוכנה להריון נוסף אלא רק ההורמונים בהצלחה

 

[גוגלגית]

קודם כל ../images/Emo24.gif

כל כך מוכר וכ"כ קשה....את רואה את לא האימא היחידה....(צרת רבים). אני עובדת הרבה עם אימהות ותינוקות (גימבורי לקטנטנים), ובשבועות האחרונים אני נפגשת הרבה עם אימהות בהריון השני והשלישי שלהם. מה לעשות????זה פשוט הופך אותנו (ההריון) מנשים ניפלאות לנשים עם בחילות חולשות עיפות כל הזמן רוצות לעשות פיפי, ובזמן הזה יש גם צורך לדאוג, לטפל, לפנק, להאכיל...(שלא לדבר על עבודה), ילד. זה קשה יש שעות שזה בלתי אפשרי, והכי מעצבן זה שאין אף אחד שעוזר, ואף אחד לא מצליח להבין. אין לי פיתרון, אולי מלבד, לקחת כמה נשימות עמוקות וכשרוצים לצעוק עושים הפוך ומחבקים חזק ונירגעים ביחד. ושוב

גדול גדול.

 

[ארנט]

כמה שאני מבינה אותך....../images/Emo24.gif

אני גם בשבוע 7 ומאוד סובלת מבחילות. עם ילד בן 3 בבית. ומלאה בייסורי מצפון על זה שהוא חוזר מהגן ויושב כ"כ הרבה שעות מול הטלוויזיה כי כ"כ קשה לי לתפקד. והוא שומע הרבה את הקיטורים שלי על הבחילה ואת רעשי ההקאות ובטח לא מבין מה קורה לאמא שלו. וכשיו אנחנו גם ב"גמילה" מהרמה על הידיים. כי אני פוחדת, הוא כבר לא קל. אז היום למשל הוא לא רצה לצאת מהאוטו בבוקר אם אני לא מרימה אותו על הידיים ופשוט ישבתי לידו והסברתי שאמא לו יכולה (אני אומרת לו שהוא כבד כבר ושכואב לי..) והוא בכה "אבל פעם כן הרמת אותי"... פשוט נקרע לי הלב. אין לי כ"כ את האופציה של סבתא אז מה שאני כן משתדלת זה כמה שיותר להפגש אחה"צ עם חברים שלו על מנת שיהיה יותר פעיל ולא יישב רק מול הטלוויזיה. ובאמת עוברות לי כל הזמן מחשבות בראש שזו בעצם רק ההתחלה ואולי מעין הכנה (אומנם שונה אבל בכל זאת) לירידה בתשומת הלב שתתרחש כאשר התינוק/ת יוולדו...